אני חובב הומור בריטי. על פי רוב הוא שנון. הנה שתי דוגמאות לתמונות אנגליות שדגתי במקרה אתמול והעלו חיוך על פניי.
כדי ליהנות מהראשונה, אין צורך להתמצא בגיאוגרפיה של לונדון או אנגליה. די בהיכרות שטחית עם שמות המקומות באנגליה...
התמונה השנייה, עוסקת יותר באקטואליה ופחות בגיאוגרפיה. בתמונה ניתן לראות את הדוכסית מקיימברידג', הידועה גם בשמה מלפני הנישואין, קייט מידלטון.
אני מניח שאין צורך להציג את תמונותיה בחזה חשוף שפורסמו לאחרונה במגזין צרפתי ונפוצו ברחבי הגלובוס.
אני מתנגד כמובן לפרסום. אין לי בעיה עקרונית עם תמונות עירום, אבל כאשר הדבר נעשה ללא הסכמת המצולם או המצולמת, יש בזה משהו מכוער ופסול.
זה גם מעלה את השאלה מה מידת ההסכמה של אנשים (ונשים בפרט) לתמונות חושפניות שלהם המתפרסמות ברבים. במקרים רבים לא קיימת הסכמה של המצולם.
המשתמע מכך, שגם אם אין לי בעיה עקרונית עם תמונות עירום, בפועל יש לי בעיה עם מגזינים, אתרי אינטרנט ואנשים פרטיים שמפרסמים תמונות פוגעניות של אחרים ללא רשותם או ברשות שהושגה במרמה (למשל, ניצול המצולם שמצבו הכלכלי רע, נמצא תחת מרות המבקש, נמצא תחת השפעת סמים או אלכוהול, סובל מחסכים נפשיים וכדומה).
אחרי ההבהרה הזו, נשוב לתמונה. אני לא בטוח אם עורך הפוטושופ התכוון לכך, אך הוא העלה נקודה מעניינת. לא רחוק היום בו יש סיכוי לא רע שקייט תהיה מלכת אנגליה. גם אם המונרך שדיוקנו יוטבע על כסף בפועל יהיה בעלה, הנסיך וויליאם, מעמדה יהיה דומה לזה של המלכה שתמונתה מודפסת במיליוני עותקים.
שטרות, בולים ויתר סמלי הממלכה מציגים תמונה רצינית של ריבון שכוחו הואצל מכוח ריבון עולם. תמונתה של קייט בדדיים חשופים, מזכירה כי גם אם המלכה אליזבת' השנייה באה בימים ולרובנו ככולנו נדמה שהייתה שם מאז ומעולם, בסופו של דבר, האצולה היא חבורת אנשים כמוני וכמוך. חלקם טובים, אחרים פחות טובים. וגם הם יכולים ליפול קורבן לניצול וכוונות זדון של הרוצים ברעתם. אין צורך להרחיק לצ'ארלס הראשון שקיפד ראשו, זה קורה כל הזמן.
לכן, באופן כללי אני לא חושב שדיוקנות אנשים צריכים להיות מוטבעים, לפחות לא דיקונות של אנשים שעודם בחיים. הטבע כה עשיר, אז מדוע להתמקד רק במין אחד, לא יפה במיוחד, שבמקרה יצר את הכסף.
הערה נוספת לגבי פרשת הפפרצי ותמונות העירום של קייט מידלטון. אין לה על מה להתרעם. בניגוד לבנים שנולדו למשפחה המלכותית, היא ידעה מראש לאיזו מיטה חולה היא נכנסת, מה ההטבות של היות אדם חלק מהמשפחה המלכותית ואלו חסרונות יש לכך. היא בחרה בכך. היא לא בת המשפחה המלכותית הראשונה להיות מוטרדת על ידי הצהובונים וכפי הנראה גם לא האחרונה. זה חלק מהביקורת הטבעית על השלטון. אמנם החדירה לפרטיות המשפחה המלכותית מספקת את יצר המציצנות של ההמונים (והרי איזה מציץ לא ירצה להציץ על ציצי?), אך היא מציגה בפומבי מה עושים בני המלכות בכסף שהציבור משלם ואיך מתנהגים מי שאמורים לייצג אותו.
כאמור, בניגוד לבני המלוכה שנולדו לעסק המשפחתי, קייט בחרה לא להתנגד לחיזורי הנסיך. מהבחינה הזו, תמונות העירום של הנסיך הארי, מתהולל במסיבה בלאס וגאס, שפורסמו מספר שבועות קודם לפרסום תמונות העירום של קייט צריכות להרתיח יותר. הוא אמנם נהנה מהסטטוס והממון שהתואר מקנה לו. אבל הוא לא בחר בכך, אלא נולד לכך ובכך הוא קורבן גדול יותר של המציאות האכזרית. הוא כמובן יכול לפרוש מהעסק המשפחתי בכל רגע, אבל בכך לא רק יקריב חלק מההטבות שהייחוס המשפחתי מקנה, אלא ימית קלון על משפחתו. או כך לפחות הוא יכול לתרץ זאת לעצמו.
קייט לא נולדה לכך. היא בחרה לכך ולכן עליה להלין רק בפני עצמה. סיפורה מזכיר לי מעשה בחבר, הבה נקרא לו אוגי, בדומה לאוגר החביב של נילס הולגרסון. אוגי למד בשנתון מקביל לשלי. בתום לימודיו הוא החליט שהוא רוצה גם ללמוד לתעודת הוראה, מה שהוסיף לו עוד מספר שנים באוניברסיטה.
כאשר שוחחתי איתו על מניעיו להיות מורה, מקצוע כפוי טובה, והוא סיפר על הכוונות של משרד החינוך לשפר את מעמד המורה (רפורמת אופק חדש והצעות דומות שהועלו באותם ימים). הוא אמר שאמנם יהיו קשיים בהתחלה, אבל עם הזמן מצבו ישתפר, הוא ירוויח יותר וגם יזכה להוקרה, שכן מדינת ישראל רוצה לקדם אנשים טובים, אקדמאים מוכשרים, לתפקידי מפתח במערכת החינוך.
בפועל, אוגי התקשה להגיע לשכר המינימום החודשי, שבישראל הוא נמוך למדי. הוא בקושי מצא חלקיק משרה שגם היא הייתה דרך מרכז קהילתי ולא בית ספר מסודר. חלפו מספר שנים ולאחרונה אוגי, בדומה לנילס ואווזי הבר, היגר לאירופה, לכיוון לפלנד, היכן שהוא מקווה לזכות ליחס אנושי במעט יותר מהחברה בה הוא חי.
לקייט, כמו לאוגי, היו הפרטים הרלוונטיים למשמעות של תפקיד הנסיכה, כולל הרכילות המתלווה. אוגי ידע על החסרונות שקריירה של מי שבוחר במקצוע ההוראה. שניהם בחרו להתעלם מהקשיים ולראות את הזוהר שבתפקיד, נסיכה שכולם מעריצים ורוצים להיות כמוה, מורה דגול שתלמידיו רוצים להיות כמוהו כשיגדלו.
ומי שמשלה את עצמו ובוחר שלא להתמודד עם ההשלכות השליליות של בחירותיו, אל יתפלא שיכווה במוקדם או במאוחר.
אני בהחלט חש אמפתיה לקייט ואוגי, אך אני יודע שאני הייתי מקבל בחירה שונה.
אני קונה בוויטרוז כי...
ואם כבר עסקנו בבחירות אומללות וההשלכות שלהם, הנה סיפור נוסף. אם התמונות הנ"ל מציגות גאונות של יחיד, טוויטר אמור לייצג את חוכמת ההמון. וכך בדיוק קראתי במקרה בגרדיאן על רשת המרכולים וויטרוז (Waitrose) שהכריזו על תחרות טוויטר, כי היום מגניב לשתף את הגולשים.
הגולשים התבקשו להשלים את המשפט "אני קונה בוויטרוז כי..." ולהוסיף את ההאש טאג #WaitroseReasons. חלק מהמצייצים כתבו לעניין, לפחות בעיני יח"צני החברה. אולם אחרים לא ענו על משאלות הלב של החברה ושמו את רשת המרכולים היקרה ללעג ולקלס. והתוצאה משעשעת למדי.
קראתי חלק מהתגובות. השנינות הבריטית מוכיחה שהיא אינה מגיעה רק מלמעלה, מקומיקאים של הממסד, אלא היא נחלת ההמון גם כן.
מעניין שאנשי יחסי ציבור לא לומדים מטעויות של אחרים. הרי אין זה המקרה הראשון שחברה נכווית מלקחותיה שהפלא ופלא, לא מעריצים אותה. שיתוף גולשים הוא אמנם רצוי, אך אין להשאיר יד למקרה, אם ערך המותג חשוב למפרסם.
מצד שני, כבר נאמר כי כל פרסום הוא חיובי, כל עוד מאייתים את שמך נכון. אז אולי וויטרוז השיגו את שרצו אחרי הכל. פרסום.
מהומה רבה על לא דבר
נקנח בשלושה סרטונים מאחד הקומיקאים המוכשרים באי הבריטי שמגיע מוויילס. רוד גילברט (Rohd Gilbert) שמו.
מה שהופך את ההומור שלו למופלא, מעבר למבטא הוולשי שתמיד משעשע, הוא היכולת לקחת דבר טריוויאלי ובמשך דקות ארוכות לדבר עליו בצורה אבסורדית, אך בלשון רצינית. לקהל אין ברירה אלא לפצוח בצחוק.
בסרטון הראשון, אולי הקטע המפורסם ביותר שלו, הוא משוחח על המזוודה שאמנם לא הלכה לאיבוד בשלמותה, אך לא הגיעה במצב שציפה לו.
המזוודה של רוד גילברט:
בקטע השני, הוא מספר על מתנות חג מולד. במקרה שלו הוא קיבל מחברתו מברשת שיניים חשמלית.
מברשת השיניים של רוד גילברט:
ולסיום, גם מתפוח אדמה, רוד גילברט מצליח לעשות מטעמים ולא צ'יפס או פירה, אלא מהעובדה שמוכרים אותם באריזה עם שני תפוחי אדומה.
מה לא הייתי נותן כדי לשמוע את הציוץ הראשון, הקול שהשמיעה הציפור הראשונה שהתהלכה ואולי אף התעופפה לפני כמיליון שנה.
אמא לטאה ודאי לא הבינה איזה מזל נפל בחלקה להיות ההורה המאושר של משפחה מפוארת של עופות שיתפתחו במרוצת השנים וימלאו את הארץ.
אכן, קשה לדמיין כיצד סדרת בעלי חיים אחת, זוחלים, אחראית ליצירת משפחת בעלי כנף ודם חם, אך אכן קיימים קווי דמיון בין זוחלים לעופות (שתי המשפחות עדיין בוקעות מביצים למשל). כמיליון שנים הן זמן די והותר להתבדלות. מספיקים כמה עשרות דורות כדי ליצור מין חדש.
ובכן, נדלג כמיליון שנה קדימה ונטרוף מעט את המושגים, מציפורים של ממש נדבר על טכנולוגיה אשר שאלה את שמה מעולם המונחים שהוענק לטבע.
בטוויטר, אתר מיקרובלוגינג פופולארי בשעת כתיבת שורות אלו, קל לדעת מה היה ה"ציוץ" הראשון. ב-21 במרץ 2006 כתב ג'ק דורסי את המילים הבאות:
just setting up my twttr
זה היה ה"ציוץ" הראשון בטוויטר. מאותו מסר קצרצר ויחיד שלא אומר הרבה, התגלגל והתפתח השירות לרשת חברתית פופולארית עם עשרות מיליוני מנויים.
הרבה נאמר ונכתב על טוויטר, הורעפו לא מעט שבחים על שירות שלפחות בהתחלה היה די מוגבל ומגביל, בכוונה תחילה (כ-140 תווים אמורים לעודד תמציתיות וזרימה שלא הייתה מתאפשרת בקטעים ארוכים ומעמיקים). אך עם יד על הלב, בשל היות השירות פופולארי, לפחות בקרב קבוצות מסויימות (סליבריטאים עם רבבות עוקבים נותים להשתמש בשירות יותר מאשר יתר בני התמותה, על אף שלכולם גישה שווה לכאורה), הוא מושך ספאמרים המייצרים המון ספאם, הודעות זבל ופרסומות.
טוויטר אגב לא רואים בעיה עם פרסום זבל המוני, אבל מעדיפים שהמפרסם ישלם להם באמצעות הודעות ממומנות. התוצר זהה, רק בעוד טוויטר נלחמת בספאם, היא מקדמת את ההודעות הממומנות שנכפות על המשתמשים. שתי המגמות כמובן קשורות.
לעיתים התוצאה של המלחמה בזבל משעשעת למדי, למשל התגובה שנראית מתחת להודעה הראשונה בטוויטר. כאשר הציוץ הראשון נשלח, הרעיון של אפשרות תגובה והצגתה בסמוך להודעה המקורית טרם התקיים. יתכן וההודעה תוסר בשלב זה או אחר, אבל לבינתיים, הנה תמונת מסך המשמשת גלעד למלחמה של טוויטר בהודעות זבל שלא תמיד עולה יפה:
וכעת, משעסקנו ברגעים מכוננים, הבה נחזור מספר שנים אחורה.
היום, בדיוק לפני 10 שנים, ב-14 בספטמבר 2002, כתבתי את הקטע הראשון בבלוג.
המספר הסידורי של הקטע אומר שהיה זה קטע מספר 10,407 בישראבלוג. כשפתחתי את הבלוג עברה מעט יותר משנה מאז האתר נפתח והבלוג שלי היה ה-1,499 במספר. כיום מספר הבלוגים עומד על מעל 800,000, אם כי רוב הבלוגים (בניגוד לבלוגרים) בישראבלוג הלכו לעולמם בטרם עת. יהי זכרם ברוך.
עם השנים, צפו בדפי הבלוג הזה מעל 430,000 פעמים. אין זה מספר מבוטל, אך הבלוג רחוק מלעורר גלים ולהפוך עולמות. לכל היותר, הוא הביא מספר אנשים להרהר על נושאים שאולי לא היו שמים אליהם לב לולא הבלוג היה קיים.
זה משנה את האופן בו הסתכלתי על דברים. במידה מסוימת, יכולתי לחלק את חיי לימים שלפני הקמת הבלוג ולימים שאחריו. כתיבה על נושא מסוים, לפחות עבורי, מכריחה אותי לבדוק ולחקור את נושא הכתיבה. גם אם המסקנה אליה הגעתי "שגויה" או שלא חשפתי את כל העובדות, הייתי צריך להסביר לעצמי את הפרטים בטרם ניגשתי לכתוב. בשונה מהרהור חולף, המילים בבלוג הן "לנצח", לפחות עד שהאתר יקרוס ויישכח ולכן דרושה השקעה רבה יותר בכתיבה מאשר בשיחה הטבעית, האגבית.
בעשר השנים שחלפו חילוף החומרים עשה את שלו ואלעד שכתב את הבלוג ב-2002, רובו התפזר ברחבי הקוסמוס. המים התאדו ונלגמו שוב ושוב. התאים שלי נפטרו מרוב הפסולת שהכילו וצרכו חומרי בניין חדשים. רוצה לומר, פיזית, רובי כבר לא כאן. אך המחשבות, הרעיונות והיישות שכתבה רבבות על גבי רבבות מילים שימרה משהו במהלך עשר השנים האחרונות.
במונחים טכנולוגיים, עשר שנים הן נצח. הטכנולוגיה אמנם לא עברה שינוי דרסטי אלא יותר מגוון שינויים אינקרמנטליים, אבל בכל זאת המחשבים השולחניים ששימשו לקריאת בלוגים עבור רוב האנשים ב-2002 התחלפו במחשבים ניידים, טלפונים ניידים ומחשבי לוח (שני האחרונים הם הפופולאריים כיום, לפחות לגלישה). עיצוב האתרים, גם כן עבר אבולוציה. ווב 2.0 הוא אמנם כבר היסטוריה רחוקה ולא עתיד בלתי נודע כפי שהיה ב-2002, אך הוא עדיין מכתיב את הטון בעיצוב.
ועל אף השיפורים במרוצת השנים, ישראבלוג נראה מיושן, עדיין עם אותו מראה מחוספס. יתכן וזה קשור לחטא הקדמון, האתר הוקם כפרויקט תכנות של יריב חבוט ולא מתוך מטרה להיות רשת חברתית חובקת עולם. יתכן וזה קשור לחטא שהתווסף לפשע כאשר האתר נרכש על ידי נענע מבית נטויז'ן (ערוץ 10 בא מאוחר יותר) והתווספו סרגלים מכוערים ופרסומות לא רצויות לבלוגים. למרבה המזל, ביום הגורלי, היה לי "מנוי פרו" באתר שהסיר את הפרסומות ובשל התחייבות של נענע, מי שהיה לו מנוי פרו ביום המעבר זכאי לבלוג נטול פרסומות. אפילו קיבלתי חולצת ישראבלוג ששלחו לאמא שלי בדואר, כפיצוי על כך שביטולו את קונספט מנוי הפרו בישראבלוג.
כן, אין זה סוד., ישראבלוג ב-2012 הוא אתר מכוער למדי. רוב הגולשים מצביעים ברגליים ומכלים את זמנם בפייסבוק ודומיו המתאימים לסבלנות ההולכת ומתקצרת ואם הם פותחים בלוג, רבים מעדיפים לפתוח בלוג פרטי באמצעות וורדפרס ולא להגביל עצמם לעיצוב הכעור של ישראבלוג.
אני לא מאמין גדול בשינויים שכל מיני חברות טכנולוגיה מכניסות בכל שני וחמישי ומאלץ את המשתמשים להסתגל לממשק חדש, אבל היה נחמד אם ישראבלוג אחרי 11 שנים ישתדרג מעט ולא ייראה כמו קפסולת זמן מראשית העשור הקודם.
הרעיון של מעבר לאכסניה חדשה או פתיחת בלוג עצמאי עלה בי לא פעם, אך מעולם הוא לא הבשיל לכדי מימוש, בעיקר משום שלא ראיתי צורך לטרוח להעביר אלפי קטעים, תגובות ותמונות לשרת חדש ועוד לשלם על האכסון. כואב על על תמונות שלא תיטענה וקישורים שימותו. זאת ועוד, אחת לכמה זמן הבלוג זוכה להוקרה בצורת קישור לקטעים בבלוג מהעמוד הראשי של ישראבלוג, נענע וחדשות ערוץ 10 וכך זוכה לעליית התעבורה. אמנם אין בכך תמורה כספית, אך הבלוג מעולם לא נכתב עבור תמורה חומרית כלשהי. בלוג פרטי עלול להישאר כאבן שאין לה הופכין.
אם אעביר את הבלוג לאכסניה אחרת, ואני ברצינות שוקל לעשות זאת, אני יודע שחלק מהקוראים המזדמנים ואולי אף הקבועים יפסיקו לקרוא. וחלק מהתמונות תלכנה לאיבוד. מאידך, כאשר אני עוסק בנושאים שמשום מה נתפסים רגישים, ביקורת פוליטית, ביקורת על דת או סתם מחשבות שלא נמצאות בלב הקונסנסוס, אני באמת ובתמים חושש כי ביום מן הימים איזה צו בית משפט ישראלי או שירות חשאי יחלטו למחוק את "המילים הקשות" (כאילו למילים עצמן יש משמעות בפני עצמן ולא רק בדמיון הקוראים והשומעים אותן). או אולי בכלל איזה האקר סעודי יורידו את הטקסט שנכתב כאן לשאול, רק משום שהוא, כמוני, לא מסכים עם כל מה שקורה בישראל.
אם כן, עשור חלף מאז פתחתי את הבלוג.
וכפי שכתבתי אז, אני עדיין לא ממש סגור על איך זה עובד.
למען האמת יש לי מושג. גם אז היה לי מושג. אולם אני מעדיף לחשוב על עצמי במונחים אחרים. מעולם לא הצגתי את עצמי כ"בלוגר". זה הישג שקל מידי להתהדר בו (בפרפרזה על מרק טוויין ומה שאמר על עישון, אין קל מלפתוח בלוג. עשיתי זאת עשרות פעמים) ואין בו ממש. חלק מהבלוגים עלובים למדי, בעוד אחרים כה טובים שגם אם אמשיך לכתוב עוד תשעים שנה לא אגיע לקרסוליים שלהם.
די מזמן סימנתי עצמי להתייחס למשהו ששמתי לב אליו בסרטון הבא, פרי יצירת לשכת ראש ממשלת ישראל או מי מטעמה (הסרטון מופיע בערוץ היוטיוב של משרד ראש הממשלה):
הגעתי לסרטון דרך הקטע הזה של שי ענבל שדן בבעיוות המציאות בסרטון ומפרק אותן לגורמים. הואיל והביקורת של שי מצויינת, לא אתייחס למציאות המדומה (מבחינה כלכלית, בטחונית ובכלל) המוצגת בסרטון. בתכלס, היא לא ממש מעניינת. כל צופה בר דעת יודע שהקשר בין הסרטון למציאות קרוב לקשר שבין התיאורים בעיתון פרבדה הסובייטי למציאות.
מה שלא עלה בביקורת שלו לסרטון צץ בסביבות השנייה ה-40, עת מופיעה מפת ישראל. לפניכם מפת מדינת ישראל משתזפת בנינוחות בעוד העולם וכלכלתו בוערים.
מפת ישראל מתוך סרטון
היוצרים ניסו לשוות למפה מראה אופנתי וקוּל, מין סמליל מדליק וחייכני. נעזוב לרגע את המסר ששריצה בשמש הקופחת היא "פעילות" רצויה (היא אינה בריאה) ושכדור הארץ בוער במקומות הלא נכונים, אם כוונת היוצרים הייתה להראות את המקומות בהם קרסה הכלכלה באופן דרמטי (לזכותם אפשר לומר שרק איירו מספר להבות שהיה חוטף אדם בוער. ואם באדם בוער עסקינן, הסרטון שוחרר באפריל 2012. היתכן ונתן השראה לגל מציתים סדרתיים בישראל כשלושה חודשים לאחר מכן? לתשומת לב חובבי הקונספירציה והמתעניינים במותו של משה סילמן ואחרים שהציתו עצמם בישראל לאור המצוקה הכלכלית, שקשורה במישרין לשקרים המוצגים בסרטון, ולא מסתפקים בתיאוריה המחברת בין מוחמד בועזיזי, התוניסאי הצעיר שהצית עצמו וכך הצית את גל המחאה וההתעוררות בעולם הערבי) ונתמקד במה שמופיע במפה או ליתר דיוק מה שחסר בה.
מה שמעניין במפה הוא הגבולות הנראים בה בבירור.
דנתי לפני כשבע שנים בהרחבה על המפה במשחק הפוליטי. בעלי עניינים שונים מציגים מפות אחרות, איש-איש והמפה המציגה את אשר הוא רוצה להראות ולהוכיח. המפה, אחרי הכל, אינה המציאות, אלא רק ייצוג שלה וכך אפשר להעביר באמצעותה את "המסר הנכון".
והמפה שלעיל, מציגה את הגולן והגדה המערבית, אבל לא את עזה.
הגולן סופח לישראל כ-13 שנה לאחר שנכבש מסוריה. הגדה המערבית, למעט ירושלים, מעולם לא סופחה לישראל באופן רשמי. על אף השם "יהודה ושומרון" שדבק בה, ישראל מעולם לא הכילה את חוקיה על השטח, אלא רק על מאות אלפי אזרחיה שהתנחלו במקום.
המצב ברצועת עזה היה דומה לזה שבגדה עד לפני כשבע שנים, עת ממשלת שרון פינתה את תושביה.
מפות ישראליות רבות שרטטו את עזה והגדה המערבית כחלק מישראל.
והנה, שבע שנים אחרי, עזה אינה חלק מישראל. ישראל הרשמית עברה שינוי בתודעה ועזה הפכה לשטח זר. וטוב שכך.
כמובן, כפי שישראל יכולה הייתה להתנתק מעזה, לא רק פיזית, אלא גם נפשית, כך יתכן ויבוא יום בו גורל הגדה יהיה זהה ושוב היא לא תופיעה במפות ישראל.
או שהיציאה מעזה הייתה רק צעד טקטי על מנת להעמיק את השליטה בארץ האבות אשר בשומרון ויהודה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
