בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

פרולוג

זהו הפוסט אחרון לשנת 2003. אומרים שסוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר, אפילו כתבו על כך שיר.
אין לי הרגשה שהקטע הזה הוא קטע סיום, לא נראה לי שהוא יהיה האחרון, למרות שלעולם אין לדעת.
וכך, כחלק מהסיום ואווירת הסוף (לא כמו זו אשר שהתה במחוזותינו בסוף שנת 1999, עת התאבדויות המוניות של כתות מיסתיות היו דבר שבשגרה וחזון מלחמת גוג ומגוג נראה קרוב מתמיד), החלטתי לכתוב הגיגים קצרים על הסוף ומה שלפניו ואחריו.

החיים כמשחק מקדים

החיים הם כמו משחק מקדים.
עבור אנשים מסויימים הם ארוכים ונראים כמו נצח מענג, עבור אחרים הם חוויה ארוכה משעממת וחסרת טעם, שהם רק מייחלים לכך שהיא תגמר.
יש אנשים שחיים שנים ספורות, בטרם הספיקו להפנים את היופי האמיתי בלהיות קשורים לחיים, יש אנשים שבמשך תקופת חיים קצרה, הספיקו להתנסות בכל דבר אפשרי כמעט.

ומה שמשותף לכל אותם משחקים מקדימים, זה שבסוף כולם גומרים.
החיים הם רק משחק מקדים למוות.

לא שוכחים את המתים

בעוד כשבועיים ימלאו שנתיים למותו של אבי.
יש דברים שלומדים לחיות איתם, למעשה אפשר ללמוד להסתדר כמעט בכל תנאי ובכל מצב, אבל עדיין, תחושה של ריקנות, תחושה של חלל עמוק שנפער ולעולם לא יתמלא מלווה אותנו לאחר לכתם של אנשים יקרים לנו.
לא שוכחים אדם קרוב שנפטר!
לא, לא.
שנתיים ואני עדיין זוכר, יעברו עוד חמישים שנים ואני עדיין אזכור.
להגיד שכל יום, בכל היום אני חושב על זה יהיה לא מדוייק. הוא מלווה אותי בתת מודע, אני מניח שחלקים רבים באישיות שלי מעוצבים על פי הכרותי עם אבי בחייו ועם דברים שקרו באותם ימים נוראים שהוא צעד על החבל הדק בין שני קצוות החיים ומעל תהום המוות ומעד (ולא, הוא לא היה לוליין או הולך על חבל, זוהי מטאפורה :).
הזיכרונות מלויים אותי כל הזמן, מידי פעם ישנם חלומות בהקיץ, הבזקים, פלאשבקים של דברים שהיו ואינם עוד, תחושות של צער ויגון. הם לא נעלמים יום אחד, כמו פצע שהגליד, אך הותיר צלקת והוא עשוי להפתח מחדש בכל הזדמנות.
עם הזמן הפלאשבקים הולכים ובאים בתדירות נמוכה יותר, אבל הםבאים, הו, הם באים.
ובכל פעם שהם באים, עולות המחשבות של אילו הוא היה חי, מה היה אומר, מה אני הייתי אומר.
הזמן הוא אולי הרופא הכי טוב, אבל אף רופא לא יכול להפוך אדם לבריא באמת.
אמוציות זה משהו שבהתחלה חזק ואח"כ הולך ופוחת, אבל גם ברגעים שהרגש נחשב חלש, עדיין הוא קשה מנשוא.

אנשים מתים מהלכים

כל כך הרבה בחיים יצא לי לראות אנשים מתים מהלכים - זומבים.
לא, לא היו להם עיניים חסרות הבעה, הם לא נראו חיוורים והושיטו את ידיהם קדימה. הם אפילו לא ניסו לתפוס אנשים ולהעביר אותם לצד שלהם.
אני מתכוון לאותם אנשים שלמפסיקים לתפקד במסגרת מסויימת, אבל ממשיכים להתנהג כאילו  העסקים כרגיל.
אנשים שהיו רגילים ללכת למקום עבודה במשך שנים, אבל עם הזמן התנאים השתנו, הכישורים שלהם לא רלבנטים, אולי הם חולים ולא יכולים לתפקד כראוי בעבודה, אבל הם ממשיכים לבוא, ממשיכים לשכנע את עצמם שהם נחוצים, שמישהו זקוק להם.
אנשים שכל מי שיתבונן בהם מהצד, ינסה לתהות מה מחזיק אותם, מדוע הם ממשיכים להופיע במסגרת שהם כבר לא מתאימים לה, במסגרת שהם מנטלית לא מתאימים לה.
הם נמצאים בכל מקום, כמעט בכל מקום שהייתי נתקלתי באנשים כאלה, אנשים שהיה ברור שינשרו מהלימודים והמשיכו לבוא אחת לכמה זמן, אנשים שהיה ברור שלא רוצים אותם במקום העבודה, הם לא הבינו את הרמז ולבסוף כאשר הרחיקו אותם ממקום העבודה, הם לאהבינו מה לא בסדר והאשימו את כל העולם, חוץ מאותם עצמם.

כואב הלב כאשר רואים אנשים כאלה.
הייתי אומר שכואב להיות אדם כזה, אבל גם אם אני כזה, אני לא נמצא בעמדה ממנה אני יכול להשקיף על עצמי באובייקטיביות ולהצביע ולהגיד - "אני כזה".

לכל חבר/ה יש שם

יש לי שאלה/תהיה.
האם רק אני הבחנתי כאשר אנשים דברים על בן/בת הזוג שלהם, במיוחד כאשר הם לא נשואים, הם משתמשים בשמו הפרטי?
באמת, כמעט לא שמעתי בנות שדיברו על החבר שלהן או בנים שדיברו על חברה שלהן ואמרו "חבר שלי" עשה כך וכך או "חברה שלי" היא...
פשוט משתמשים בשם הפרטי, כאשר בפעם הראשונה שואלים "מי זה יוסי?" וזהו, בשיחות מעתה ועד עולם צריך לזכור שיוסי זה החבר וזהו...
מוזר, לא?
חבר וחברה אלו מין תארים שכאלה, למה לא להשתמש פשוט במינוח הפורמלי הזה, למה צריך לעבור לפסים אישיים?

ומדוע כל כך הרבה אנשים, כאשר הם מדברים על החבר/ה לשעבר, מפסיקים לכנות את אותו אדם בשמו והוא פשוט הופך להיות האקס/ית?
אין יותר יוסי, פשוט "האקס". אפילו המינוח העברי ארוך מידי ופשוט משתמשים במילה הלועזית שהיא קיצור לאקסבויפריינד או אקסגירלפרייד.

מדובר כמובן במשהו שהואנחלת הכלל, לפחות אותם אנשים שאני מכיר.
זהו דפוס חברתי, הרגלים שלהקולקטיב.

The meaning of life

כמה אנשים מנסים להבין מסביב לשעון מה המשמעות של החיים.
זה כל כך מפתה, לחשוב שיש איזו מטרה, סיבה כלשהי בגינה אנחנו חיים.
אל שצריך לרצות, אלילים שצריך לספק, יעדים של הצלחה שצריך לסמן עליהם וי.
מה הסיבה לכל?
יותר מכך, מה המטרה של הכל?
לאן ממשיכים הלאה?
זה העסיק ומעסיק כל כך הרבה אנשים, מאות ואלפי תאוריות פותחו בנושא, דתות, אמונות, סיפורים על גבי  סיפורים שחלק הפכו להיות ל"אמת", לתורה, למשהו קדוש שלאניתן לערער עליו בשל אלוהיותו.

אז מה היא המשמעות של החיים, מדוע אם כן יש כאן כל כך הרבה אנשים ויצורים אחרים, המסתובבים בכאוס של החיים, לכאורה ללא מטרה?!
לא, מן הסתם אין לי תשובה, כמו שאנשים לא יכולים לתפוס איך בדיוק בנוי הכל, איך נראה אטום (כלומר יש לנו מושג טוב איך הדברים נראים, אבל מדובר במשהו קטן כל כך, בלתי נתפס במושגים אנושיים שכמובן מחר עשויים לגלות שנראה ומתנהג אחרת, בהתאם לתאוריות מדעיות המתעדכנות לא אחת), כך אנשים לא יכולים לתפס את משמעות החיים.
נכון, אולי אין כלל משמעות לחיים, זו אפשרות סבירה.
אבל אולי יש משמעות ואנחנו מפספסים אותה בנסיונות להעניק להם אותה, במקום לתת לחיים לזרום ולהתעצב על פי דרכם.
CARPE DIEM (שלא תגידו שאני לא מקשר לבלוגים לועזיים :)

סודות

סודות זה משהו כזה שנועד לכך שאלו שהם שותפי סוד ירגישו טוב עם עצמם וישמרו עליו.
הדוגמא הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה היא סודות צבאיים.
בצבא יש מנהג לתת לכל מסמך ולכל פיפס סיווג.
זה מגיע לכדי אבסורד כאשר הוראות ניקוי לשירותים זוכות לקבל סיווג "מוגבל", כלומר תאורתית, מי שמציג הוראות ניקוי לשירותים מהצבא, פוגע במקצת בביטחון המדינה.

וכפי שהדגמתי, סודות הם לא בהכרח דבר חשוב, להיפך, הרבה פעמים מדובר בדברים קטנים ומטיפשיים שפשוט לא רוצים לחשוף.
אותם אנשים שנחשפים לסוד, מרגישים טוב עם עצמם, ירגישו חשובים וישמרו את הסוד (עד אשר הם ירגישו בטוחים מספיק עם האדם לו הם יספרו את הסוד ויחשפו את הסוד הגדול).
שושואיסטים הם נקראים, אותם אנשים, אלה שכאשר תשאל אותם היכןהם משרתים בצבא, הם יגידו שבמודיעין והם לא יכולים לספר ורק לאחר זמן מה תגלה שהם בעצם עובדי רס"ר בזרוע המודיעין או זוטרים שנחשפים לסוד או שניים ולא מספרים.
זו פסיכולוגיה יפה, כל אותם סודות צבאיים, מעניין איך כאשר גורמים לאדם להרגיש חשוב, להיות שותף ל"סוד גדול" שרק הוא וקומץ יחידי סגולה שכמוהו מכירים הוא מרגיש חשוב, זה נותן לו תחושת שייכות נפלאה.

וכמובן שלא מדובר רק בתחום הצר של הסודות הצבאיים, מדובר בסודות רבים שלכאורה כולנו נחשפים להם מידי יום, בקשה קטנה מצד חבר לא לגלות משהו, סיפורים מפדחים שקורים ורצוי  לשמור במעגל מצומצם ועוד כהנה וכהנה סודות.
מצד אחד זה מחזק קשרים, מצד שני אני לא רוצה לחשוב מה עשוי לקרות אם סוד כזה נחשף, טיפשי ככל שיהיה... :)

הדביל

לפני מספר ימים יצא לי להתבונן במשחק קטרגל (כמו כדורגל, רק במגרש קטן עם מעט שחקנים) באולם .
זה הזכיר לי תקופות רחוקות יותר בעבר, בערך עד גיל חטיבת הביניים בהן שיחקתי קטרגל מידי פעם, במהלך ההפסקות או שיעורי הספורט.

באימון הקטרגל בו צפיתי לפני מספר ימים, שמתי לב לבחור צעיר שבעט ממש חזק בכדור ו"פוצץ" את השוער.
התהליך חזר על עצמו כמה פעמים, דבר שהעלה בי שאלה קטנה.
בד"כ, אנשים מתחמקים או משתדלים להתחמק מפגיעה, למשל כאשר הם רואים כדור שועט לעברם במהירות גבוהה, הם מתחמקים ולפעמים רק ממצמצים בכבדות, בידיעה שלא יוכלו להתחמק מרוע הגזירה.
אבל שוערי כדורגל, פשוט מחכים לכדור, אם הם רואים כדור טס לעברם במהירות גבוהה, הם פשוט מזנקים לעברו...
מטורפים משהו, לא?
צריך להיות קצת דביל בשביל להתנדב להיות שוער כדורגל...

אפילוג

וזהו, תם, תם אך לא נשלם הפוסט האחרון לשנת 2003.
פוסט שמסכם את השנה שלי אפשר למצוא כאן.
אני מוכרח לציין שכתבתי על המון נושאים שכבר זמן רב רציתי לכתוב עליהם וראיתי בפוסט הנועל את השנה הזדמנות מצויינת להעלות אותם.
עדיין נותרו עוד כמה נושאים  שנדחו לשנה הבאה ובשנה הבאה ודאי יצוצו עוד אלפי נושאים לכתוב עליהם, מביניהם אני אבחר קומץ.
נחמד לראות את הדינמיקה של החיים, תמיד משהו צץ, תמיד יש התפתחויות, אין רגע דל, בכל שניה כל כך הרבה אנשים עושים כל כך הרבה דברים.
אפשר בכלל לתפוס כמה אנשים עושים דברים ואלו דברים בזמן שאני יושב לי כאן בחדרי בחיפה ומקליד על גבי לוח המקשים או בזמן שמישהו קורא את השורות הללו?
אפשר להתחיל לנסות לחשוב על מה שקורה, אבל המחשבה שלנו כל כך מוגבלת, לפחות שלי.

לגבי הלילה בחצות, בעת שמחוגי השעון או הספרות הדיגיטליות יחלפו על פני השעה חצות, אל תרגישו רע אם אתם לבד או עם אנשים, אבל לא מתנשקים.
תאריכים ושעות הם משהו שנקבע על ידי אנשים באופן שרירותי.
אין באמת חשיבות למועד או למה שעושים.
ואם עדיין קשה, קצת לפני חצות, תעבירו את השעון לזמן גריניץ' ואחרי כמה דקות תחזרו לשעון ישראל...
ככה בשעה ה"גורלית" בעצם לא תהיו :)
ותמיד קיימת האפשרות ללכת לישון באחת עשרה, אפשרות מומלצת ביותר :)
ביי ביי 2003...
שלום 2004!
אלעד

והמון תודה לאיליה האופטימי!

(כמעט ו) הצטרפתי למפלגת האל

ביתי למחובר לרשת הכבלים החמה (HOT) ולא חברת הלווין שתמיד אומרת כן (YES), מה שמותיר אותנו מחוברים לאנטנה המרכזית של הבית ומתחברת דרך אמפליפייר (מגבר) לטלויזיה בבית.
המגבר דפוק דפוק, כך שבאמת כאשר צופים אצלי בטלויזיה בבית אפשר לחוש למה התכוון ברי סחרוף שהוא כתב את המילים "התמונה מטושטשת והצליל לא ברור" בשיר עבדים...

וכך בעודי מכין עצמי לריצת הערב (השתפרתי, אני רץ בערך חמישה קילומטרים בכ-24-25 דקות (שזה אומר מהירות איטית יותר מרצי מרתון מקצועיים בריצה  ארוכה פי 8, אבל עדיין, אני מרוצה) ועושה חימום בסלון לא הייתי מרוצה ממה שראיתי בערוץ הראשון (הן התוכנית והן השלג שהזכיר לי את החורף בנובוסיבירסק), אז החלטתי לזפזפ בעודי מתמתח ומחלץ מספר אברים בגוף.
וכך, בין ארבעת הערוצים שיש לנו (ערוץ 1, ערוץ 2, סוריה וערוץ התעמולה של החיזבאללה) הערוץ עם איכות השידור הגבוהה ביותר היה הערוץ של החיזבאללה (מפלגת האל).
וכך צפיתי בכתבה מרתקת על הסרבנות, כפי שהיא מוצגת בערוץ החיזבאללה.

אני מוכרח להודות שהערבית השגורה בפי רצוצה, אבל בכל זאת למדתי דבר או שניים בבית הספר ובמהלך החיים, כך שכאשר אני מאזין לערבית, בתוספת תמונות, אני בהחלט מסוגל להבין על מה מדברים (מה גם שהם מראים הרבה תמונות מן הטלויזיה הישראלית ואת זה אני מבין יותר טוב ממרבית הצופים :) .
וכך צפיתי בכתבה, ניכר שתופעת הסרבנות ההולכת ופושטת בישראל בהחלט מפיחה רוח חיים בקרב אויבינו (או לפחות בקרב אנשי התעמולה שלהם).
הם מציגים בגאווה את עשרת וקצת לוחמי סיירת מטכ"ל שחתמו על מכתב הסירוב, מראים את רשימת הטייסים שחתמו על מכתב הטייסים (בעברית, שוב מהטלויזיה הישראלית, מישהו אולי יתבע אותם על הפרת זכויות יוצרים [והרג חפים מפשע באותה הזדמנות]?!) ומציגים לראווה את הנחישות של לוחמי החיזבאללה לעומת ההססנות המאפיינת את הצד הישראלי, אשר בין לוחמיו יש כאלו שלא מסכימים לדרך בה נוקט הצבא הישראלי.

אז עם תעמולה קשה להתווכח, גם אין כל כך הרבה טעם, הרי אם חשבנו שפה מנפחים תופעות שוליות ומעניקים להן הד תקשורתי, כל הערוץ של החיזבאללה מבוסס על כמה מאות אנשים שעושים הרבה רעש וטרור (אולי קצת יותר, אבל לא הרבה יותר).
אבל בהחלט מעניין להסתכל לפעמים לראות כיצד כל גילוי של חולשה בצד שלנו מוצג על ידי הצד השני כניצחון.
זה מעורר תהיות באשר לתופעת הסרבנות, האם הפגיעה שלה היא באמת מינורית, על פי משקל הסרבנים באוכלוסיה (לכל היותר אחוזים בודדים) או שמע הנזק הוא הרבה יותר רחב ממשקלם האמיתי.
יתכן וזה מחזק את האויב, מגביר את המורל והמוטיבציה בקרב חייליו (זאת נוסף על כך שזה פוגע במורל בצד שלנו), יתכן ואפילו סביר שגם בצד השני לא הכל ורוד. הרי סה"כ לא כיף להיות ארגון קטן התלוי בחסדיו של השלטון בסוריה ואיראן...
שלא לדבר על הימים בהם צה"ל היכה בהם ללא רחם ועל העובדה שהם יודעים שבכל רגע נתון כל אחד מראשי הארגון וחייליו יכול למצוא עצמו מחוסל על ידי חיל האוויר הישראלי.

אז קשה לקבוע אם הסרבנות פוגעת בחוסן הלאומי, תחושת הבטן היא שכן, למעשה אפילו זה סביר, השאלה היא האם הפגיעה היא מהותית או פגיעה סבירה שאנו מוכנים לשלם בעבור סובלנות ודמוקרטיה.
בכל מקרה, ללא קשר לשידורי הטלויזיה מצפון, היה נחמד שמישהו בכיר במשרד הביטחון ובממשלה היה לוקח ברצינות את עניין הסרבנות ואין הכוונה להתנכלות לקבוצה קטנה של סרבנים אידיאולוגים, אלא לדיון רציני בסיבות המביאות אנשים לסרב לעשות דברים שעד לפני שנים נראו לגיטימים.
האם זו החברה שמתרכחת כתוצאה מתעמולה זרה או שבאמת נחצה איזה קו שבגינו קמה התנגדות קולנית (בשונה ממה שהיה בעבר, עת היו סרבנים, אך הם נדחקו אל השוליים) להמצאות צה"ל בשטחים ודרך הפעולה של הצבא.
ודיון נוקב הוא רק הצעד הראשון, מפני שאחריו צריך ליישם את ההחלטות שיביאו לצמצום התופעה הזו, בה כל אחד הופך להיות אדון לעצמו, אחרת מדובר ב"לופט געשעפטען", עסקי אוויר- הכל דיבורים.

בינתיים, אני אמשיך לדבוק בגירסת מפלגת האל ואני אף שוקל הצטרפות...
לא שאני ממש מזדהה איתם, אבל להם יש את איכות השידור הכי טובה בחיפה ובתור מי שניזון משידורי אנטנה, זה שיקול מאוד חשוב... :)

צדק פואטי

רחל ויצמן ז"ל, בת 71 נפטרה לאחר שנדקרה כאשר נקתה דג אמנון.
באמת מקרה  מצער, מוות הוא לא דבר קל למכרים הנותרים בחיים ובוודאי שרוב האנשים לא מעוניינים למות בהפתעה, במיוחד בשל תקלות מצערות מהסוג הזה.

אבל כאשר קראתי את הכתבה על אותה אישה שנדקרה למוות מדג, לא יכלתי שלא לחשוב על הצדק הפואטי שבדבר.
המין האנושי שולה מידי יום אלפי טונות של דגים והורג אותם. חלק נאכלים, חלקם פשוט נרקב ונזרק לאשפתות.
אנשים אחראים למותם של כל כך הרבה דגים מידי יום ופתאום דג הורג בן אדם (זה קורה, אבל זה לא כזה מחזה שכיח).
צדק פואטי ללא כל צל של ספק.

IQ

לא, לא עשיתי את מבחן ה-IQ שכתבו עליו בכל כך הרבה בלוגים.
אפילו לא צפיתי בזה בטלויזיה (כאמור, חיזבאללה קולטים כאן הרבה יותר טוב).
אבל קראתי את התוצאות היום בעיתון הבוקר והתברר שהקבוצה החכמה ביותר בישראל (במדגם ממש לא מייצג) היא התלמידים והקבוצה הכי פחות חכמה היא "השרירנים".

מנת המשכל הממוצעת נקבעה באופן שרירותי על 100 כאשר רוב האוכלוסיה נעה סביב הציון הזה וגאונים נמצאים כמה עשרות נקודות מעל ומפגרים כמה עשרות נקודות פחות.
לכן, מוזר דווקא קבוצה שאמורה להיות טיפשה, קיבלה ממוצע של 108. זה אומר ששכחו לקחת קבוצות טיפשות במיוחד כנראה...
וזה נכון גם אם מתחשבים בעובדה שרמת ה-IQ הממוצעת נקבעה לפני שנים רבות ומאז חלה תמורה בהשכלה ואנשים בימינו משיגים השגים נאים יותר בבחינה.

כמובן שמדובר היה בשעשוען טלויזיוני, אבל כמו בסרט רקוויאם לחלום, בו גיבורת הסרט חולמת באובססיה על היום בו תזכה להופיע בתוכנית טלויזיה בפריים טיים וכאשר זה מגיע היא מתחילה דיאטה ומתמכרת לסמים וכדורים, כך גם בארץ יש אנשים שיעשו הכל על מנת להופיע בטלויזיה או להיות מוזכרים, וכאשר יעשו זאת, יראו במיטבם (במקרה זה מהבחינה השכלית).
אלו הם חברי הכנסת...
אחרת אני לא יכול להסביר את העובדה שהם רימו על מנת להשיג תוצאה טובה יותר בשעשוען הטלויזיה המשכיל.
ובהתחשב בכך שהקבוצה הזוכה היא תלמידי התיכון, יש לאותם תלמידים לאן לשאוף - לאותה מאורת אנשים נטולי אינטלקט...

ואמנם במחן האינטיליגנציה הציבורי לא השתתפתי.
אבל לפני כחצי שנה כבר עשיתי איזו בחינה לכימות מנת המשכל שלי.
138 התוצאה (מי גאון של אמא? :)
כידוע, יותר מההנאה שבקבלת ציון גבוה בבחינה, מוצאים בהנאה בהשוואה לחברים, במיוחד אם האגו שלהם בשמיים...
לא אספר למי שלחתי את המבחן, רק אומר שהיא מחוננת מוצהרת, פרי טיפוח כיתת מחוננים של מערכת החינוך הישראלית.
התוצאה שלה, כפי שודאי היה אפשר להבין מהדרך בה בחרתי להתבטא לפני מספר שורות, הייתה נמוכה משלי, בכ-10-15 נקודות.
לגודל "ההישג" אפשר להוסיף שהבחינה הייתה באנגלית והיא סיימה אנגלית בכיתת דוברים ואני, אנגלית ממני והלאה...

סייג לפסקה האחרונה - כל מבחני ה-IQ האינטרנטים הללו, לא מהווים תחליף לאבחון מקצועי, שגם הוא, לא משקף באמת את מידת האינטילגינציה (כפי שאפשר לקרוא בהסבר מפורט וארוך על מדידדת מנת המשכלבאתר מנזה).
וזה מבלי להכנס שאותם מבחנים נכתבו על ידי בני אדם, לא על ידי יצורים בעלי אינטיליגנציה טהורה וכמובן שאותם אנשים, באו מחברה מסויימת, מה שהפך את המבחנים למוטים לחשיבה מסויימת, הנרכשת בהתאם לחברה בה חיי הנבחן (כמובן שנעשו נסיונות להתגבר על הקושי, אבל הם לעולם  לא יהיו מושלמים ותמיד יהיו מכוונים לחברה מסויימת, בד"כ זו של מחברי המבחנים).

אז לא להרגיש רע יותר מידי בקשר למבחני האינטיליגנציה האלה.
אינטיליגנציה היא כל כך הרבה דברים נוסף על המיומניות הספציפיות שמבחן ה-IQ בודק. נוסף על כך היא לא ערובה להצלחה בחיים, בלימודים וגם להפך, מי שלא מצליח במבחנים הללו, יכול להיות מוצלח בהחלט במבחנים אחרים.

"Something there is that doesn’t love a wall"

מישהו מוכן לשלוח לה, את השיר הבא?
נכון, יתכן והבן שלה נחמד, הוא רק מילא פקודות.
אבל יש תחום אפור שנקרא "פקודות בלתי חוקיות בעליל" שכדי להבין מתי משתמשים בו אכן צריך להשתמש במעט תאים אפורים, אבל עדיין חלק מהחובות של חייל הוא גם לדעת מתי לציית לפקודות.
וכמובן, בלי רצון להשוות בין המקרים הלקוחים מעולמות שונים לחלוטין, מי עוד טענו שרק מילאו פקודות?!
פרס מובטח לעונים נכונה - מדינה שפויה (במידה ויהיו מספיק פותרים - בערך חמישה מיליון)...

ועוד כמה מילים על ארועי הגדר כאן.

(ואם זה לא ברור, אין בכוונתי להאשים את אותה אישה שודאי עוברים עליה ימים קשים, אלא להזכיר את העובדה שירי באנשים, גם אם הם הפרו צו אלוף, הפגינו נגד גדר או אפילו הם לא יהודים, הוא דבר לא לגיטימי)

זיהום אוויר בחיפה עדכני ל-29/12/2003

לא ראיתי את זה כתוב באף אתר חדשות, אבל היום/אתמול (29/12/2003) בשעה 15:05 נפלט עשן שחור סמיך מבתי הזיקוק בחיפה.

אני לא יודע כמה אנשים ראו את זה, לכמה אנשים איכפת.

אבל אני הבטתי מהחלון ולא יכלתי שלא להזכר בכל אותן פעמים בהן בתי הזיקוק זיהמו את האטמוספירה בצורה חריגה, חריגה אפילו יותר מהזיהום היום יומי מהמפעל (כמו הפעם הזו למשל).

יתכן ולא היה מדובר במשהו רציני, מפני שאחרי כחמש דקות הפסיק העשן השחור משחור, אבל עצם העובדה שמידי פעם הם פשוט פולטים לאטמוספירה רעלים בכמות מטורפת ואף אחד לא מונע מהם את זה מרתיחה.

אני שם כאן תמונה שפורסמה באחד הזיהומים הקודמים. המראה שנגלה לעיני (ואני מניח שאני לא היחיד מבין תושבי חיפה שחזו בזה) היה די דומה.

ועד כאן להפעם.
אלעד

שנת 2003 שלי

שנת 2003 שלי הייתה שנה מורכבת, מכל כך הרבה בחינות.
אני אפילו לא יודע איך להתחיל (בינואר?)...
ובכן, ב-1/1/2003 הייתי חייל לקראת סוף שירותו. אבי נפטר בשנה שלפני כן, סבי וסבתי גם כן, כך ששנת 2003 יכלה להיות רק טובה יותר (או כך לפחות אפשר היה לצפות).

ואכן, שנת 2003 נפתחה בנשיקה חמה, חיבוק והמון זיקוקים.
בהמשך השתחררתי מהצבא, דבר טוב. על אף שמאוד נהנתי בשירותי הצבאי, עדיין לחופש ולעצמאות אין מחיר.
טיילתי בכל מיני מדינות, בדרום אפריקה, לסותו, גרמניה, שוויץ, אוסטריה ואפילו בישראל.
נשדדתי על ידי שני שחורים חמושים בסכינים בדרבן (לאלעד שלום, פחות כמאה וחמישים שקלים).
עשיתי  קורס צלילה שבסופו קיבלתי רישיון צלילה שני כוכבים.
למדתי ואפילו עבדתי (יום אחד, אבל העיקר הכוונה:).
ניהלתי אלפי שעות שיחה עם כל כך הרבה אנשים שבאו מרקעים כל כך שונים ולמדתי מהן כל כך הרבה.

זכיתי להגדיל את המודעות לדברים שאנשים מכניסים לפה ואני מניח שלפחות כמה עשרות או מאות אנשים הפסיקו לאכול איזה מוצר שהם נהגו לאכול לפני כן...
זה עורר לא מעט הדים, זכה לפרסום תקשורתי וגרם לחברה מסויימת לפרסם הרבה מודעות באשר למוצר הסורר (ומכיוון שמודעות בעיתונים עולות הרבה כסף, אפשר להדביק לי את הכינוי אדם יקר :)

אח שלי חזר לאנגליה, אחות שלי התחתנה ובן דוד שלי גם כן.

סיימתי מערכת יחסים אחת שערכה שנתיים וחצי, היה לי ממש קשה במשך חודשים ארוכים.
לאחרונה התחלתי אחת חדשה ובינתיים היא ניראית לי ממש מצויינת. מזמן לא הרגשתי כל כך טוב ומאושר!

וזוהי בקצרה שנת 2003 שלי, נפתחה בצורה טובה, המשיכה בצורה קצת פחות חלקה ומסתיימת בתקוות רבות.
לא התייחסתי להבט המדיני-בטחוני-כלכלי, מפני שאני בטוח שבהבט הזה דשו וידושו רבות במוספים לסיכום שנת 2003.

2004

מזמן לא ראיתי את העתיד בצורה כל כך בלתי ודאית.
אין לי שמץ של מושג איך תראה שנת 2004 מבחינתי.

טוב, אני יודע מה אני אעשה ב-1/1/2004 (אני יודע עם מי אהיה בחצות כאשר השנה תתחלף, בארבע בבוקר אני אאסוף את אח שלי משדה התעופה ובערב אני אהיה בחתונה), יש לי כל מיני תוכניות על טיולים בכל מיני מקומות ודברים שאני רוצה לעשות.
אבל לא משהו קונקרטי, לא משהו שאני יכול לבוא, להצביע עליו ולהגיד, הנה, זוהי התוכנית שלי לשנת 2004 (ולכל השנים שאחריה).
יש אולי שיגידו שזה בריא להיות בלי יותר מידי תוכניות, שזה מעניין ועשוי להוביל לכיוונים מפתיעים.
אבל כפי שאני מכיר אותי, חוסר ודאות זה המצב הכי קטלני עבורי וזה עשוי להטריף אותי מעט.

טוב, אין לי שמץ של מושג מדוע אני חולק חלק ממחשבותי הכמוסות ביותר בפורום זה.
אמנם זה בלוג, יומן רשת, אבל אף אחד לא אמר שיומן חייב להיות אישי ואני קצת מתקשה לראות בו יומן אישי לפיזור רגשותיי, במיוחד לאור כמות הכניסות.
אז אעצור בשלב זה, ניתוח מעמיק של עתידי יועתק לפורום אחר, יותר מצומצם ופחות פומבי.

ואולי, שנת 2004, תהיה השנה הראשונה בה ישבטו אדם (אלא אם זה כבר בוצע)

אני שם כאן תמונה מחגיגות השנה החדשה לפני ארבע שנים, שנת 2000. התמונה צולמה בלובליאנה, בירת סלובניה בקור מקפיא של כמה מעלות מתחת לאפס.
ששנת 2004 תהיה טובה ונפלאה עבור כולם!
אלעד

ברווזים במטווח

שהייתי יותר קטן, בגיל בית הספר לימדו אותי שצה"ל הוא צבא ההגנה לישראל שנועד להגן על אזרחי ישראל מפני אויביה של ישראל.
גדלתי בסביבה שטיפחה אותי להאמין שצה"ל הוא צבא שפוי והומני בסביבה מזרח תיכונית ברברית של אנשים שאין להם כבוד לחיי אדם ולא בוחלים באמצעים לפגע ולהרוג בנו.

עם השנים רכשתי גם כלים שיאפשרו לי ראייה יותר מפוקחת ואובייקטיבית, פגם כזה בחינוך שאפשר לנצל, כלומר המשטר לא יכול לחנך אותך מצד אחד להומניות ומצד שני להרג חסר תכלית, למחשבה עצמאית והכתבת דיעות מלמעלה.
וכך לאט לאט ראיתי שהצד השני הוא לא דמוני כפי שמנסים להציג אותו, אמנם יש בו מפגעים, יתכן ומספרם רב מאלו שבצד הישראלי.
אבל מאז פרוץ המהומות בספטמבר 2000, נהרגו יותר ערבים, כמובן שפה אצלנו הגירסאות הרשמיות דיברו על כך שצה"ל הוא צבא חזק ולכן יש חוסר שוויון בכמות ההרוגים (שהיה רצוי שלא תהיה) בשני הצדדים, שהערבים מסתתרים מאחורי ילדים ולכן הם נפגעים, שהערבים נוהגים בשיטות שפלות, שכולם שונאים אותנו, שהם חברה לא דמוקרטית בניגוד לחגיגת הדמוקרטיה הישראלית ועוד שלל משפטים וקלישאות על היותנו הומנים והצד השני מפלצתי.

יש המון אנשים שקונים את זה, מה קל מלהאמין שאתה מושלם והצד השני רע?
הרי אתה מכיר את עצמך, אתה יודע שאתה לא הרגת אף אחד, שאתה בתוך לבך מייחל לשלום, שאם הצד השני יסכים לתנאים שלך, אתה הרי תשמח לחיות איתו בשלום (או כך לפחות אתה מאמין).
ובצד השני, בניגוד אלייך יש חיות, אנשים לא אנשים, כאלה שכל מי שאתה שומע עליהם מתפוצצים באוטבוסים או יורים על חיילים, כאלה שבחוצפה שלא תיאמן דורשים את זכותם להקים מדינה ולא להיות נתונים לכיבוש.

מספיק לדבר עם מספר אנשים בעלי דיעות ימניות (אפשר למצוא אותם בנקל בשווקים ובעצם בכל מקום בו הולכים) כדי להבין שהצד הישראלי, לא מורכב בהכרח מאנשים אשר אהבת אדם בראש מעייניהם, צריך להזכר שגם בצד שלנו יש התארגנויות וקשירות קשר רבות לפגוע בפלשתינאים, אשר למזלנו האגף היהודי בשב"כ מצליח להצניע את רובן, אבל  הן קיימות ומידי פעם מוצאים עצמם אזרחים פלשתינאים תמימים נפגעים על ידי ישראלים שאינם לובשי מדים, כמו אותם מתפללים במערת המכפלה ועוד עשרות תקריות של הצקות לפלשתינאים באופן מתמשך על ידי מתנחלים. שלא לדבר על כך שגם מי שאינם מוגדרים ארגוני טרור כמו כך ואי"ל, לא תמיד נוקטים בשיטות ההומניות שחינכו אותנו להאמין שהם נוקטים בה, למשל לאחרונה נחשף שהסיכול הממוקדים, אולי לא כל כך ממוקדים כפי שניסו להציג אותם, כפי שהשטח הסטרילי בו התהלך שר הביטחון וראש הממשלה בערב ה-4 בנובמבר 1995 בת"א, לא היה כל כך סטרילי.
אפשר גם ללכת לדבר עם אנשים בצד השני, לראות שגם בצד השני יש נקודות אור ושפיות, אפילו הרבה יותר מאלו שניתן לחשוב עליהם, בכל אותם מפגשים יהודים-ערבים שמתקיימים אחת לכמה זמן, כדי לראות שבצד השני אין רק חיות. מספיק להסיר את משקפי השנאה ולראות שבצד השני האנשים חביבים, לפחות רוב הזמן, אנשים שרוצים להתפרנס בכבוד, להאכיל את ילדיהם, לקיים משפחה, בדיוק כמו אנשים בצד שלנו, רק מה, הדבר לא תמיד מתאפשר להם. יש אשר יטענו שהשלטון שלהם מושחת ומונע מהם, אבל האם הם יכולים להאשים אך ורק את השלטון שלהם, כאשר הם רואים שבפועל מי שעומד במחסומים הם חיילים צה"ל הישראלי, מי שיורה עליהם הם ישראלים, מי שמונע מהם חופש תנועה הם ישראלים, לא בירוקרטים פלשתינאים מושחתים. כפי שאנחנו מזועזעים מפיגוע שערבי מבצע בארץ ומונע מאיתנו חופש תנועה (ולו רק בשל הפחד לנסוע בתחבורה ציבורית ולהראות במקומות הומים), כך הפלשתינאי רואה את הישראלים שמונעים ממנו חופש תנועה, באמצעים לא פחות אלימים מאלו שאנחנו נגדם.

מישהו כאן צודק?
אה, ברור, אנחנו, בכל פעם שכתבתי את דעתי ששני הצדדים לא בסדר ובשני הצדדים יש כל כך הרבה אנשים אטומים, זכיתי לתגובות אשר במקרה טוב נקראתי שונא ישראל, בוגד בעמו ונכנע לתעמולה זרה ובמקרים פחות סימפטיים זכיתי להקרא יפה נפש שלא מגיע לו לחיות בארץ הזו ולא ראוי להשמיע את דעותיו (בניגוד לאותם כותבים, אשר כולם אנשים ראויים שאני משוכנע שלפחות חלקם תרם במהלך שירותם למדינה פחות ממני לביצור חוסנה הלאומי של  ישראל, אבל זה ממש לא רלבנטי).

והנה אתמול, במהלך הפגנה שלא ממש יפה לעיניהם של אלו המשקיעים מיליארדים בגדר שמהר מאוד תמצא עצמה בפח האשפה של ההיסטוריה, החליטו חיילים מאותו צבא הומני שגודלתי להאמין שהוא נועד להגן עלי ועל יתר אזרחי המדינה לירות על אזרח ישראלי ואזרחית אמריקנית (הרי אם היה מדובר בפלשתינאים, הנושא לא היה תופס כותרות, כי הרי מדובר בברווזים חסרי רגשות במטווח).
אותה גדר שנועדה להגן על אזרחי ישראל, אותו צבא שנועד לשמור על שלמות גופם של אותם אזרחים פגע ולא בשוגג, אלא בירי מכוון לעבר מפגינים באש חיה.
הרמטכ"ל כמובן אמר ש"מדובר באירוע חמור", הרי מה יגיד, שזה בסדר?
ומצעד האיוולת הזה יימשך עוד זמן רב.
עד אשר ישכילו אנשים בשני הצדדים לעשות בדק בית ולא רק להחזיר את הכדור למגרש היריב.

ובמילותיה של רומיאו "איחולי החלמה מהירה לגדר הפצועה, היא עולה לנו הרבה כסף – הזונה".

באותו הקשר, אני מביא קישור לכתבה מעניינת באייל הקורא, "אז ועכשיו" העוסקת בדמיון בין ימינו אנו לימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים ב-1973.

שביתה לעולם חוזרת

מישהו יכול להזכיר לי כיצד נראית מדינה נורמלית?
אתם יודעים, מדינה כזו שבן אדם קם בבוקר, יודע שהוא צריך להוציא דרכון, הוא  נושא למשרד הפנים ומוציא, מעוניין לעשות רישיון נהיגה, הוא נוסע למשרד הרישוי ועושה מה שהוא צריך, חלילה הוא בן המובטלים הבודדים, הוא יכול לקפוץ ללשכת העבודה וכבר ימצאו לו עבודה.
או במקרה הפרטי שלי, הוא יוכל לדעת אם ביטוח לאומי כבר קיבל את הטפסים שהוא שלח להם לפני מספר חודשים ואם הוא יכול להביא להם אישור על שירוצ מילואים, על מנת שהוא יזכה לקבל קצת כסף שמגיע לו כחוק?

כנראה שלא, כי גדולים מאיתנו נפגשים אחת לכמה ימים, משדרים כאילו הם הולכים לפתור את כל חולי המשק ו...
המו"מ מתפוצץ, נכשל או שם סתם עולה בתוהו...

מראש אפשר לנחש שבסוף הם יגיעו לאיזו פשרה שלא תהיה מקובלת על אף אחד משניהם, אבל היא תהיה היכנשהו באמצע...
אז למה שני האדונים הנכבדים , שר האוצר ויו"ר הההסתדרות לא יבדקו מהו האמצע בין שתי הדיעות שלהם ויחליטו, הבה נסכים על זה כאן ועכשיו, לפחות לכמה שנים, עד הפעם הבאה שאנו או ממשיכי דרכנו ידונו בתנאים מחדש.
זה עשוי להיות פתרון הרבה יותר טוב מלטרטר את אזרחי המדינה מידי יום.
ונעזוב לרגע את שאר אזרחי ישראל, אני לא אוהב לחיות בחוסר ידיעה.

חנפנות

חנפנות, אין לי מילה אחרת שמתארת כל כך טוב את התנהגותו של אולמרט, יום אחד ימני לאומני, יום למחרת  הוגה רעיונות בנוסח השמאל לנסיגה חד צדדית מכל השטחים וביום המחרת מציע להסדיר את שידוריו של ערוץ 7, אותו רדיו פיראטי ימני שבעבר נשמעו קריאות הסתה נגד ראשי השמאל.
באמת שאין לי בעיה שיהיה קיים ערוץ 7 בגירסה חוקית, כזו שתפקח על הסתה פרועה ותתיר השמעת דעות בעד ההתנחלות ונגד השלום כמה שהתחנה רק תרצה לשדר.
אולי כמה מהמסיתים שהיו שם עד לאחרונה צרכים ללכת הביתה לפני הליגליזציה של התחנה, אבל בהחלט יש מקום לתחנות רדיו ימניות-דתיות-לאומיות, כי יש כמה אנשים שחושבים שלא ניתן מספיק חופש דיבור לימנים במדינה הזו (נכון, הם מתעלמים ממנגנוני התגובות באתרי החדשות המלאים אך ורק הודעות ימניות, מתוכניות בידור זולות כמו פיני הגדול שממספר הקטעים שחזיתי בהם בוואלה מדובר בהומור ימני זול כנגד שמאלנים [סמולנים], בתוכניות הדיבור [יש עם מילדבר וכד'] בהן מידי יום מעלים מספר מאזינים ימנים ששוטחים את השקפת עולם רוויית השנאה וכל מיני תוכניות דיבור עם מוזיקה מזרחית שבד"כ בין השטויות שמדברים בהן, נשמעות תמיכות בעד הלאומניות).
עוד תחנה ימנית לא תזיק, כמובן שאחרי שהיא תעלה לשידור יטענו אנשי הימין שמונעים משדרי התחנה לדבר בחופשיות על דעותיהם, אבל עדיף זה מאשר שלא תהיה תחנה בכלל.

אבל דווקא אולמרט, האיש שהותקף כל כך על ידי אנשי הימין הוא זה שמציע את ההצעה?
מה, הוא רוצה להיות ראש ממשלה אז הוא מלקק לכולם?
לשמאל בהצהרות שלום עמוקות ומזוייפות ולימין במתנות זולות וחסרות חשיבות כמו פתיחת תחנת רדיו?
אני מבטיח לאולמרט שלא אלך להצביע לו או למפלגה שהוא יעמוד בראשה ואני מניח שגם אנשים מעברה השני של המפה לא יצביעו לו.
למען האמת, גם אם מחר הוא יחליט להיות ראש עיריית חיפה, לא אצביע לו וגם אם בתפקיד יו"ר אגודת הסטודנטים יחשוק, את קולי לא יראה. האיש הזה לא ראוי (בדומה להרבה אחרים, אבל זו נקודה אחרת).

שבוע חדש ונפלא לכולם.
אלעד

במשך חודשים רבים אנשים חוזרים וטוענים שאני דומה לפרודו באגינס, ההוביט החביב גיבור שר הטבעות.
אוקיי, אני לא מכחיש, יכול להיות כמה מאפיינים דומים, שיער מתולתל, מבנה פנים כללי, אבל אני לא הוביט!

אז מורן שלחה לי היום את האתר הרשמי של אלייג'ה ג'ורדן ווד, השחקן המגלם את פרודו.
אכן כמה תמונות הזכירו כמה תמונות שלי, אפילו התרשמתי לקרוא בביוגרפיה שלו כמה דברים דומים, למשל שנינו נולדנו באותה שנה בדיוק, שנינו מתנשאים לגובה 168 סנטימטרים ושנינו אוהבים לצלם...

אבל אני לא הוביט!

אני מצפה שמי שקורא ומתבונן על התמונה יגיב ויחווה את דעתו!

ובינתיים, אתם מוזמנים לקרוא כמה עובדות שלא ידעתם (או שכן) על אלייג'ה  ווד.
שבוע טוב לכולם
אלעד (פרודו?!)

דומה או לא דומה?

דומה לגולם?