אמנם להיות בצבא זו סוג של "הקלה"

לא כל חייל יסכים איתי, אפילו לדעתי רוב החיילים נורא יתעצבנו על זה..

אבל זו הקלה, כי אתה כלכך מוגבל במסגרת הזאת.

אין לך איפה להגדיל ראש, ואין לך איפה להוכיח ת'יכולות שלך יותר מדי (מעבר לתפקיד שלך)

אתה לא יכול להפוך את הנהלים או את החוקים, ואתה ממש לא יכול לקבוע לעצמך (לרוב..)

אתה תקוע במעטפת הנורא מגבילה הזאת. וזה קל.

אבל זה תלוי מה אתה עושה.

לפעמים כלכך בא לי להתעורר בבסיס בתור פקידה (לא שאני חס וחלילה מזלזלת..)

אבל לדעת שאת יכולה לצאת לחופש מתי שבא לך,

לדעת ששום דבר לא על המצפון שלך,

לדעת שאם זה לא את- זה מישהו אחר.

בא לי לא להיות אחראית, ובא לי לא לדעת שיש לי כלכך הרבה השפעה על אחרים.

כי בא לי לעשות כלום.

רק עוד 10 חודשים לסוף, ולפעמים אני כלכך נחנקת.

כמה אפשר לספוג? התפקיד הכי מספק בעולם, לדעת שיצאת משנתיים שעשית משהו, ששינית משהו..

אבל הכנסת לעצמך כלכך הרבה דברים שבגילי לא אמורים לראות.

הדבר שאני הכי טובה בו. אבל זה כלכך מעייף נפשית...

אני כלכך רגישה... ואני כלכך בוכה...

כבר לא.

נבנתה מסביבי מן חומה עצומה.

כי אסור לי לתת לזה להשפיע עליי.

ואני יכולה לראות הכל, ולשמוע הכל ולא לתת לזה להכנס עמוק מדי.

יש לי הכל בצבא,

יש לי תנאים נהדרים,

מפקדים מצויינים,

חברות שאין כמוהן,

אבל אין לי שקט.

והרי ברור לי שהרעש האמיתי יתחיל כשאשתחרר.