| |
| "כשהצעת מקום אליו נוכל לעוף שאלתי אם יש בו צבים. את יודעת שכן אמרת. נכון, הצבים תמיד איתי. גם ביבשה. גם במים. עפים איתי אפילו".
|
| 11/2009
אחיזת עיניים מספר 2
כבר עשרה ימים חגנו במסלול הירח. מן האשנב, מזה ומזה, לא ראינו אלא את חלל היקום הכחול, העז, האינסופי. לא חשנו לא חום ולא קור. לא הרגשנו לא רעב ולא צמא. לא סבלנו משום הפרעה או מחלה. לא כאבו לנו לא השיער ולא השיניים. לא היה לא חושך ולא אור. לא הטלנו צל. כשישנו, לא חלמנו. שם, היום מעולם לא ירד ולא עלה. ירח מלא נצחי. לא היו שעונים ולא תצלומים. יכולנו לישון או להיות ערים. איש לא התלבש ולא התפשט.
כעבור עשרה ימים, התחנן סילביו שאספר לו סיפור. אבל זיכרוני אבד לי.
"תמציא משהו", הפציר בי. אבל בחלל העקר, כשחגים כל הזמן סביב הירח, לא יכולתי להמציא כלום.
"דבר אלי", אמר לי אז. אני חיפשתי ברחבי החללית מלה כתובה כלשהי שאוכל לבטא. לשווא, המכונות לא היו זקוקות עוד להוראות: הן פעלו מעצמן. בשום מקום לא היה כתוב שום דבר שיכולתי לקרוא. מן האשנ, מזה, ומזה, רק חלל היקום הכחול. לא חשנו לא חום ולא קור. לא הרגשנו לא רעב ולא צמא. לא סבלנו משום הפרעה או מחלה. לא היה לא חושך ולא צל. הצלילים היו קטנים, חלושים, קלים. לא היינו צריכים לשכב ולא לקום על רגלינו. יכולנו לישון או להיות ערים. איש לא התלבש ולא התפשט.
לבסוף אזרתי את כל כוחי והצלחתי לבטא מלה אחת: "רחמים", אמרתי.
]קריסטינה פרי רוסו מתוך החפצים המעופפים המשונים.[
| |
| כינוי:
אנסטסיה של הצבים
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
