ואני מדבר על הכתכבה הזאת.
אני אומנם עושה זאת בדיליי, אבל הרגשתי שאני צריך להוסיף כמה מהמילים שלי.
ובכן, הכתבה התחילה מהוידאו המקושר כאן:

ובכתבה מן הסתם, רצו לספר את הסיפור שמאחורי.
ובכן, יכולתי למכור המון המון אנשים שם, חלקם נמצאים איתי היום. בחרתי למכור את אלה שלא.
כשהכתבה פורסמה הרגשתי קצת חרטה, אף אחד לא רוצה להיות מתוייג כ"הילד שהתעללו בו בבית הספר"
או "זה שסבל מבריונות".. ומצד שני, הידיעה שישנם אנשים שנמצאים במקום הזה בדיוק גרמה לא לעשות דבר נגד הכתבה
בעיקר כי אומנם הייתה תחושת חשיפה לא נעימה בהתחלה, אבל כל מה שכתוב שם נכון ויש הרבה יותר.
האנשים האלה, ילדים, ילדות, הרבה לא יבינו למה עד היום אני לא מסוגל לסלוח להם, הרי היו ילדים.
מה שכנראה אנשים שלא היו במקום הזה לא מבינים, זה שגם אני הייתי ילד, ולא עשיתי שום דבר שהצדיק את הרוע שלהם
הם היו יותר מפלצות מילדים אז. וגם אחרי, אני לא רוצה את הסליחה או ההבנה שלהם. אני רוצה את השנים שהם לקחו לי בחזרה.
אני רוצה את הזמן שהיה אמור להיות שלי, להיות ילד. אני רוצה לא להצטרך טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים כדי לשכוח
כמה אנשים יכולים להיות אכזריים כשהם רוצים. אני רוצה לב בריא. זה הכל.

בחטיבה והתיכון שלי, היו מדרגות גדולות שהובילו לכניסה לבנייני הכיתות. רוב הזמן, עליתי במדרגות האלה כמה שיותר מהר,
והם היו הנוף העיקרי שראיתי בדרך הזאת. לא יכולתי להרים את הראש, כדי שלא אתקל באחד המבטים המזלזלים שלהם,
באיזה קללה שיזרקו, או שאחד יחליט שסתם בא לו לתת לי כאפה כדי להתחיל את היום שלו כמו שצריך
בהפסקות הייתי נשאר בתוך המבנה, מידי פעם יוצא החוצה וגם לא למקום הומה באנשים, כי אם הייתי עושה את זה בטעות,
היו נותנים לי כמה שיעורים במי אני, מה אני שווה וכדומה.

והיו הרבה יותר מילים יפות מ"הומו": -קוקסינל -מסכנים ההורים שלך - כבר קיבלת בתחת היום? - פאג - כוסית - מכוער -
חייזר - איכס אתה יצור -מאמי אני אישה אתה לא אמור לפנות אליי בכלל - דם של חתולים זה טעים? - ילד בוא רגע - מתחנגל -
בוחש - ילד בוא תמצוץ לי אתה בטוח רוצה - ועוד.. ועוד.. ועוד!!

ילדים? לי לא אכפת שהם היו ילדים. גם אני הייתי ילד! ולא רציתי שום דבר מלבד להיות הילד שהגיע לי להיות! לעשות דברים שילדים עושים
לעשות כיף, להרגיש שיש לי זכויות לבקש דברים, לא להתחבא בשירותים, להשאר בכיתה בלי לזוז, לראות איך צוחקים משפילים ומרביצים לי
ולאנשים אחרים כמוני. יעברו שנים ועשרות שנים. אני אשכח את המילים ואת הפרצופים. אבל אני תמיד אזכור מה גרמו לי להרגיש
איך הייתי מאריך את הדרך הביתה כדי לא להתקל באנשים. איך הייתי מפחד מדברים שלא הייתי אמור לפחד מהם.

אני אזכור שבמשך שנים, כמות כזאת של אנשים לימדה אותי מי אני, וכילד שלא היה לו מישהו אחר שיסביר לו שהם לא צודקים, הקשבתי להם
שנאתי את עצמי שנים ארוכות, מנעתי מעצמי הנאות קטנות שהגיע לי לחוות. שנאתי כל דבר שהיה קשור בי. הענשתי את עצמי על היותי אני.
ואף אחד, אף אחד! לא עצר שניה לשאול למה.

אף פעם לא הייתה לי אהבה, כי לימדו אותי שלא מגיע לי. אבל קצת לפני שהכתבה הזאת פורסמה, הבנתי שדיי לי להאשים את עצמי בכל זה
ושאני צריך ללמוד מי אני מחדש. כביכול שנים מהחיים שלי כבר לא יחזרו. רק משאלות קטנות, רצונות קטנים של ילדים, שעושים חיוך
חיבוק של אמא... סיפור לפני השינה... נשיקת לילה טוב

אני לא מבקש לנקום יותר. אני לא רוצה שיבקשו סליחה, ולא רוצה לסלוח בעצמי
אני רוצה לנקות את מעצמי. ואני כבר באמצע הדרך לשם.

כל מי שבמקום הזה והבין על מה דיברתי
רק תזכרו, שהאנשים הכי מדהימים ומוצלחים שהעולם מכיר
עברו חיים דומים לשלכם
וכשכתבתי בתחתית הבלוג, רק לאנשים שמרגישים פגומים יש את היכולת לתקן,
התכוונתי אליכם, אלינו

תראו אותי, אני בן 21 עוד מעט
ויום יבוא ואני אגיד שבתכלס, לא הפסדתי כלום.

שבוע טוב