כינוי:
Shnitzelonit בת: 33
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 12/2009
התחלות חדשות
אני כותבת את הפוסט הזה כבר 5 פעמים בערך, מפחדת כל כך מן האמת.
אני חושבת שאין לי ברירה אחרת, אלא לרשום הפעם רק את האמת. את כולה. בלי לייפות אותה, בלי להמציא.
אני מנסה להבין, להרגיש, אתה זה הבן אדם שאהבתי כל כך? זה אתה? זה שגורם לי לבכות עד כלות נשמתי כעת?
אתה, דור, או בן אדם אחר שהמצאתי לעצמי? אישיות שהדבקתי עליך?
מי זה האדם הזה, שמביט אלי, מקרוב כלכך, במבט שונא כזה?
זה אתה, האיש שעד לפני מספר שבועות הרגיש שאני אהבת חייו? אתה הוא האיש?
בכיתי עליך הרבה כלכך, והדמעות פשוט לא נגמרות.
אני מרגישה שעכשיו אני מנסה לעשות את הכל מכוער יותר, בשביל שיכאב לי פחות.
אני מנסה לשכנע את עצמי שלא באמת היינו ידידים כאלה טובים אף פעם, שפשוט הצחקת אותי נורא, ועשית שיהיה לי כיף. זאת הסיבה העיקרית שהתקרבתי אליך כל כך. אבל ידיד הכי טוב זה לא רק צחוקים, זה יותר מזה. אני מנסה לשכנע את עצמי שלא באמת ידעתי עליך דבר, ושתמיד היית מוסתר ממני במידת מה. אני מנסה לשכנע שאף פעם לא באמת אהבתי אותך, ושזאת מין שטות כזאת שלי, שאני לא מסוגלת פשוט להיות לבד.
אני מודעת לכך שאני לא מסוגלת להיות לבד, ושאני תמיד צריכה מישהו שיגיד לי שהוא אוהב אותי, שיחבק אותי ושיהיה שם לצידי, אבל זאת באמת הסיבה?
אני מנסה להאמין לעצמי שהכל בסדר, שאני אתגבר עליך בקלות רבה, ושאתה סתם. בעצם, אתה לא סתם. אתה הרבה יות מזה. אתה בן אדם שאהבתי. שבאמת אהבתי. אבל למה אפילו עם המילים האלו אני לא שלמה?
עד כמה אהבתי אותך באמת?
נלחמתי עלינו ברגע שהבנתי שהכל ייגמר, אף לפני הבנתי בעצמי שכנראה לא נועדנו זה לזו.
מצד שני באמת ראיתי אותנו ביחד, לנצח. נוסעים למדבר להביט על הכוכבים, מחובקים זה בזו, יותר ביחד מתמיד.
עשיתי כל כך הרבה טעויות, כל כך הרבה שטויות בקשר שלנו, וניראלי שכואב לי יותר מכל זה שאיבדתי אותך בתור בן אדם
בתור ידיד טוב, בתור חבר לדרך שלעולם לא יחזור להיות חבר.
אתה גורם לי להרגיש שאתה שונא אותי יותר מכל דבר אחר בעולם הזה,
אני לא יודעת אם זאת האמת. אני משתדלת להאמין שזאת לא האמת. אבל גם אם זאת האמת..
 אני לא מכירה את עצמי כזאת.
היום קראתי את המכתבים שדוד כתב. הם היו מלאים ברגש, מלאים באהבה, אך אני לא הצלחתי להרגיש כלום.
ואותך.. אני באמת אוהבת?
זה בעצם בכלל לא משנה אם אני אוהבת או לא, כי הכל בלאו הכי נגמר.
אני לא אלחם יותר, ולא אנסה ולא אתאמץ, כי המאמצים הרסו את כל מה שיכל להשאר.
אני כן מאשימה את עצמי, כמו בכל שאר הפעמים, מכיוון שאני לא מרגישה בסדר ללכת ולחפש אשמים אחרים. זה מרגיש לי אידיוטי כל כך שאתה הולך ומחפש אשמים אחרים, זה מרגיש לי דפוק שאתה מפנה אצבע כלפי. אני אשמה בזה בדיוק כמוך. יש דרך לכל דבר. שנינו עשינו טעויות, ועל טעויות
ההצגה הזאת, הצגת החיים, הצגה גדולה כלכך ועצומה, ואני רק כלי קטן במשחק הזה.
הקדוש ברוך הוא, אני יודעת שאם אני רוצה שיהיה טוב אני צריכה לעזור לכך לקרות, אך באמת שקשה לי.
תעזור לי כשתוכל, כמה שתוכל. תשמור עלי ותגן עלי מכל רע, כי דור כבר לא יעשה את זה.
אני מקווה שלהצגה יש סוף טוב, ושזה רק עוד חוויה שהיתי צריכה לחוות בכדי להרגיש את האושר האמיתי.
הרי לפני שנתיים, כשהייתי בת 16 והתאהבתי בניב, היתי בטוחה שהוא האדם האחרון עלי אדמות שאני אוהב.
האמנתי שאני אחכה לו לנצח, ושהוא ואני נועדנו להיות ביחד.
הנה, אני כבר בת 18 עוד מעט, וכבר לא כל כך אוהבת. אם לומרת את האמת, כבר לא אוהבת בכלל.
גם אז האמנתי שסוף העולם הגיע, וגם אז היה לי קשה כל כך.
אבל הזמן הוא הרופא הטוב ביותר, אני יודעת..&nbsp; כמה קל להגיד וכמה קשה לבצע.
אני רוצה ללכת לישון עכשיו ולחלום הרבה חלומות, כי כאשר חולמים חלומות אפשר להגשים אותם.
אני אהיה מאושרת, איתך ובלעדיך.
אני אוהבת אותך דור, זה נכון,
אבל זה לא שווה את זה. זה לא שווה את הסבל האינסופי שאני מקדישה במחשבות חוזרות ונשנות לגביך, לגבינו.
זה לא שווה את זה כי אתה וויתרת כבר מזמן, כי אתה כבר לא שלי, כי אתה בעצמך חוזר ואומר שאנחנו כבר לא ביחד.
זה לא שווה את זה כי אנחנו רק פוגעים אחד בשני, כי הגענו למצב שאתה שונא אותי כל כך, שהאהבה העצמוה הזאת הפכה לשנאה בלתי ניתנת לתיאור.
זה לא שווה את זה, כי לכל אחד מאיתנו יש חיים שלמים, כי כל אחד מאיתנו אדם לעצמו, כי אני יכולה גם לבד. כי אני מסוגלת
זה לא שווה את זה, למרות שאני לא מאמינה באף מילה ממה שאני אומרת עכשיו,
אך אני כן מאמינה שבסופו של יום, כאשר אסתכל על הכל במרחק שלי זמן, אני אצחק על עצמי כל כך הרבה.
אני אצחק על כמה טיפשה היתי שהיתי מאוהבת כל כך.
על כמה עיוורת היתי שחשבתי שזה סוף העולם.
על כמה רגישה היתי, שנתתי לך לשבור אותי לרסיסים קטנים כל כך.
על כמה תמימה היתי, שהאמנתי שהרסיסים לא יתאחו לעולם.
על כמה אמפטית היתי כלפיך, שהאשמתי את עצמי בכל
על כמה סלחנית היתי, שנתתי לך להתנהג אלי בצורה כזאת.
רק שיגיע כבר הרגע הזה, שיגיע כבר.
"אתה יודע, זה מצחיק. מישהו אמור להיות עצוב כשהוא מאבד משהו שיקר לו, אבל אני לא מרגישה כלום. ריק. אתה כבר מזמן לא שלי, עכשיו זה נהיה פשוט רשמי. זה הכל."
וזה לא נכון שאני לא מרגישה כלום, אבל אני לא ארגיש בסופו של דבר. ולפמים להרגיש זה לא רע, הרי אנחנו כולנו בני אדם, לא?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
