(לא של נפתלי הרץ אימבר. של שירה חורש)
באחת מהתגובות האחרונות לפוסט הקודם, אמרה לי מישהי שהעיצוב של הבלוג הוא מכוער ולא קשור לכלום. לא ממש הקדשתי עניין לתגובה הזו, משום שעיצוב הבלוג מעולם לא עניין אותי, והוא משני לתוכן. לכן גם לא שיניתי אותו מאז פתיחת הבלוג.
אני מניחה שכולכם, או רובכם, יודעים ששמו של הבלוג נגזר מהפואמה של אמילי דיקנסון -
Hope is the thing with feathers
That perches in the soul,
And sings the tunewithout the words,
And never stops at all
והתמונה שנבחרה היא כמובן של ציפור - של יונק הדבש/צופית :-)
מעולם לא התעכבתי כאן על בת לווייתי החשובה, הנאמנה והעיקשת מכולן - התקווה. זו שלפי דיקנסון, מתיישבת בנשמה, וכמו יונק הדבש, ציפור השיר, שרה את המנגינה המתוקה ביותר ולא מפסיקה לעולם.
את התקווה שלי אני מדמיינת אחרת - כבת לווייה, שצועדת לפניי והולכת מאחוריי, בו זמנית.
הולכת לפניי כדי למנוע ממני מלהשתטח אפיים ארצה.
הולכת מאחוריי כדי לדחוף אותי.
זו לא סתם תקווה. זו תקווה מאד אופטימית. תקווה כזו, שבלעדיה אי אפשר לשרוד את המחלה הזו.
תקווה כזו, שבלעדיה לא הייתי מגיעה להישגים שלי היום.
היא מאד נזקקת, התקווה הזו, ומאד תלותית.
לא מסוגלת להתקיים לבדה.
צריכה שישקיעו בה מדי שעה בשעה. שיזריקו לה תמציות חיים בהתמדה ובעקביות.
החומרים המזינים ביותר של התקווה האופטימית שלי הם החברים שלי
והיא האהבה של סבא, אבא... ובעיקר - של איציק.
לפני יומיים נצפתה תזוזה ברגל ימין. לא הופתעתי, כי המתנו לזה, התקווה שלי ואני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
