Hope is the thing with Feathers

מזה זמן רב שאני נתקלת מעת לעת בדילמה מהותית לי, הן בעקבות חוויותיי האישיות והן בעקבות חוויות/התייעצויות של אחרים.

מה בין התחשבות ליחס שוויוני?

תנו דעתכם על הסיטואציה הפרטית שלי, למשל. אם - וזה לא מה שקורה - מעמיסים עליי משימות בעבודה האם עליי להתעצבן/להרגיש תסכול, שהרי מעבר להיותי נכה, יש לי מחלה כרונית קשה.

ואולי עליי לשמוח שמתייחסים אליי כמו כולם? כי וואלה, זה משמח בהחלט.

וזו לא רק אני, כאמור. הדילמה הזו נמצאת כמעט בכל מישור בחיים..

אני מניחה שכמו כל דבר, דרוש פה איזון, אבל איזה? איפה עובר הגבול ואיך משיגים את האיזון הזה?

עדכון: הבנתי ששגיתי בהתנסחות. הכוונה לא היתה להתייחס למקרה ההיפותטי שלי (הצוות שלי הכי מתחשב בעולם ואין צעקות) אלא לשאול משהו גלובלי יותר - האם בהכרח שוויון משמעו זהות - האם יחס זהה הוא יחס שוויוני?

עוד הבהרה - זה לא פוסט מתבכיין בכלל.