Hope is the thing with Feathers

הגוש עדיין עומד בגרון והמועקה בחזה רק מתעצמת, אז איך אפשר לכתוב?

אבל איך אפשר שלא?!

ומה עונים לחבר טוב שמשתייך לקהילה, שמסמס כמה הוא מזועזע וחסר מילים? "גם אני"??

איך מתמודדים עם החוסר אונים הזה?

אין לי ילדים שאני יכולה להתנחם בכך שהם מתחנכים לאורם של ערי זכויות אדם; אני מרימה קול גדול כשאני נתקלת באמירה המופובית; אני הולכת לכל הפגנה שאפשר. מה עוד?

ביגון קודר אני נאלצת להודות שיש בי חלק שאינו מופתע שדבר כזה קורה בישראל 2009. ישראל האלימה, הגזענית.

לאן מוליכים את הפחד, העצב, הזעזוע ושאט הנפש?

לזכרם.

כרוניקה של הסתה ידועה מראש

מה שהסטרייטים יכולים לעשות