Hope is the thing with Feathers

2. להלחם על האופטימיות

ראיתי פעם ביס דוקו סרט שהמסקנה שלו היתה שאופטימיות היא גם מולדת וגם נרכשת – שילוב של השניים.

לא יודעת אם נולדתי עם הדי.אנ.איי המתאים, אבל אני חושבת שהייתי אופטימית עוד מגיל צעיר. המחלה הכתה כי כבר בגיל 14, ואפילו לפני כן, וכשמחלה כל כך נדירה, מפתיעה ולא-פשוטה-בכלל מתדפקת על דלתך כשכל החיים עוד לפנייך, האופטימיות הופכת לכלי. כלי הישרדותי.

הביצה והתרנגולת – מי באה קודם, האופטימיות, או המחלה? לך תדע...

המחלה היא הנתון. נוירופיברומטוזיס. הנתון הזה אינו משתנה. אך אלו החיים שלי, כך שחייב להיות משהו שאני *כן* יכולה לעשות, *כן* יכולה לשנות. המחלה היא חלק ממני, אבל היא לא אני. את יתר החלקים שמרכיבים את השלם, את שירה חורש, כן יש ביכולתי לעצב.

כדי שאוכל לעמוד בשינויים העצומים הללו בחיי, כמו החירשות, אי הוודאות שנגזרת מן המחלה, המאבקים הרבים שאני חווה ושעוד צפויים לי - עליי להיות אופטימית. האופטימיות תעזור לי להמשיך הלאה, ובתוך כל זה – לחיות חיים טובים. איכותיים.

אבל מה זה אופטימיות?

בשבילי, זו האמונה שהעתיד צופן בחובו רק דברים טובים עבורי, שכל יום הוא פתח להזדמנויות חדשות. זו אידיאולוגיה, ולא אופטימיות נקודתית, כך שגם אם האופטימיות לא מוכיחה עצמה במקרה א' או ב', זה לא משפיע על דרך החשיבה. אני לא זוכרת מתי - ואם - החלטתי להיות אופטימית, לאמץ ולהפנים את האידיאולוגיה הזו. אני חושבת שאולי כן היה בי הגרעין הזה, ומה שעזר לו ללבלב הם המורים שפגשתי במהלך חיי (ועל כך בפרק הבא :-)).

אני מניחה שרובכם שמעתם על רנדי פאוש וה"ההרצאה האחרונה" שלו. הוא אמר "אני אוהב לחשוב שאולי אמצא דרך להיות אותו אחד ממיליון שמנצח את הסרטן בשלב מאוחר כל כך. כי גם אם זה לא יקרה, זו צורת חשיבה טובה יותר שעוזרת לי להעביר כל יום נוסף".

וזהו הסיפור כולו. מחשבות חיוביות הן דלק שעוזר לך לקום בבוקר, שדוחף אותך במהלך היום, שבזכותו את משתלבת בחיים ה"נורמליים", נעדרי המחלות והמוגבלויות, ומצליחה לנהל חיים איכותיים.

מהצד אולי נראה שזה בא אוטומטית, אבל לא. דכאון ופסימיות - הם אלו שבאים אוטומטית. המחשבות העגומות והעגמומיות - אליהן מאד קל להיסחף. רגע אחד של חוסר תשומת לב, ופתאום נודדות מחשבותייך למחוזות של ייאוש ואבדן של תקווה, היכן שהאור בקצה המנהרה מתרחק ממך יותר ויותר, עד שנעלם לגמרי. ואז, את כל כוחות הנפש שיש לך את מגייסת כדי לחזור למקומות הנכונים, האמיתיים והבריאים יותר - של אמונה עצמית. את מכריחה את עצמך להגיד בקול רם "אני מאמינה בעצמי. אני אחזור ללכת" ושוב ושוב, כמה וכמה פעמים, עד שאת באמת מרגישה את האמונה והאופטימיות זורמות בעורקייך, את הציפייה ליום הזה, היום בו תחזרי ללכת. בארבע השנים האחרונות למדתי בדרך הקשה שאם אין אמונה עצמית, אין כלום. כשיש- אפשר להזיז הרים, ואני באמת הזזתי. ואני עוד אזיז.

וזה מעביר אותי לשיעור הבא שלמדתי מהמחלה - הדבר הכי חשוב שיש לי זה מערכות היחסים שלי.

אם לשמור על האופטימיות זה מאבק יומיומי, אם מחשבות חיוביות הן הדלק – אזי אי אפשר לעשות את זה לבד. אם נמשיך במטפורה – צריך משהו שיתדלק. אם תרצו – קראו לזה משאבת דלק.

בכל שנות המחלה, בכל הנפילות, המאבקים - מה שעוזר לי לשמור על שפיותי, לשמור על כוחות אפילו כשהגוף בוגד בי, להמשיך ללחם גם כשנראה שהסיכויים קטנים – זה האהבה, התמיכה, העידוד, החיוכים, החיזוקים.

המשפחה והחברים. החברים שהם משפחה. האמונה שלהם בי, הבטחון שהם נוטעים בי, הידיעה שגם כשאני נופלת, הם שם – מחזיקים את הרשת שמונעת ממני להשתטח אפיים ארצה.

והתפילות שלהם כשהמצב פחות טוב. אני מאמינה גדולה בכוחה של תפילה, שנשלחת ליקום, לאלוהימה, כאנרגיה חיובית ויש לה תרומה אדירה לשיפור המצב. תפילה יכולה לחולל ניסים, בעיקר כשאותה תפילה נשמעת מלבבות רבים מספור.

אם למדתי משהו, זה לנצור את מערכות היחסים שלי – עם איציק, עם סבא, החברים ועמיתיי לעבודה – אפילו עם סוניה – יותר מכל דבר אחר בחיים,להשקיע ולטפח ולעולם, לעולם לא לקחת כמובן מאליו.