מהר, מהר מאד, למדתי שלא כל הפתרונות מצויים אצל המדענים, וסליחה עם הרופאים היקרים שלי שקוראים פה.
3. רוחניות* זו לא מילה גסה
באחד מהימים אחרי הניתוח הראשון – לפני 18 שנה - אבא הראה לי כתבה בעיתון על אישה, אמנית, שמטפלת באנשים בביו אנרגיה ומתמודדת עם אותה מחלה כמו שלנו. קראתי את הכתבה ועשיתי פרצוף "ביו אנרגיה?? נו באמת.. אתה מאמין שאם ידיה ירחפו מעליי, היא תעביר לי אנרגיה ותרפא אותי?! על מה אתה מדבר?!?!"
אבא שכנע אותי לפגוש אותה ולהחליט. נסענו לביתה שבתל אביב ומייד כשהיא פתחה את הדלת, התאהבתי. החום וטוב הלב שהיא הקרינה הילכו עלי קסם. היא הושיטה לי יד, לקחה אותי לעליית הגג, הובילה אותי לחדר הטיפולים ושם למדנו להכיר זו את זו. לאחר השיחה, שנערכה כשישבנו ליד השולחן בחדר, נשכבתי על המזרן, היא עמעמה את האורות, אני עצמתי עיניים והיא החלה לעבור עם היד מעליי. מייד פרצתי בצחקוקים, לא כי הסיטואציה הצחיקה אותי, למרות שקצת כן, אלא בגלל האנרגיות שפרצו ממני.
כשירדנו למטה, היא אמרה לי ולאבא שאני מגיבה היטב לטיפול ולכן קבענו להמשיך, בהסכמתי. נפגשנו מדי שבוע והיא החלה גם לעקוב אחר התזונה שלי, כשכל השבוע ניהלתי יומן אכילה והיינו עוברות עליו יחד.
אצל ע' (השם האמיתי שמור במערכת מפאת פרטיותה) התוודעתי לרוחניות ולכל הרעיונות שכיום ידועים כניו-אייג', כמו קארמה, מדיטציה, צ'קרות, מחשבה בוראת מציאות, כוחו של תת המודע ועוד ועוד.
הניסיונות הראשונים שלי במדיטציה היו קשים מאד. בדקות הראשונות, כשע' ישבה לידי, אני על המזרן, עוצמת עיניים ומקשיבה לקולה הרגוע והאיטי שמדריך אותי, היה קל ומקסים, אולם אחר כך, כשהיא עזבה את החדר והותירה אותי להמשיך לבד, העניינים הסתבכו. לא קל לרוקן את הראש ממחשבות.
"אז לנשום ולדמיין צבע ירוק (הצבע שבחרתי לעצמי) נכנס דרך הנחיריים למוח וממלא אותו..". איזו הרגש נעימה ומרגיעה...
"אז רגע, היום יום שלישי? צריך להתקשר לטלי, כי שכחתי אם רואים היום בוורלי אצלי או אצלה. אוי, רגע, לנשום.."
"והנה הצבע נכנס לגב ועובר בעמוד השדרה ואני נרגעת. סיימתי את השיעורים להיום בכלל? נאוה תמיד בודקת. אוף, מחשבות. קישטא. אתן לא רואות שאני מנסה להתרכז בנשימה?!"
עד שנרגעתי לחלוטין וכמעט שנרדמתי, ע' נכנסה והסתיים הטיפול.
לקח לי זמן ללמוד לרוקן את הראש ממחשבות ולהתרכז בנשימות שלי.
בהתחלה, עשיתי מדיטציה רק כשהגעתי לטיפול; פעם בשבוע, בחדר החשוך, עם המוזיקה הקלאסית ברקע וניחוחות הקטורת. כשגבר הביטחון שלי, התחלתי למדוט לבד בבית, לפני השינה. לא התמדתי בכך כל לילה, אבל כן מצאתי במדיטציה דרך יעילה ומועילה להירגע, להתעלות למימד אחר. וכן, ברחתי לחוף השליו שלי גם כשרציתי לדבר עם אמא.
ע' ערכה לי באותו זמן, שנים רבות לפני שיגעון "הסוד", היכרות עם הספר "כוחו של תת המודע" של ד"ר ג'וזף מרפי. הרעיון שאפשר להשפיע על המציאות בכוח המחשבה, אם רק נהיה מודעים לכוחו האמיתי של תת המודע שלנו, נראה לי מופרך, באותה מידה שנשמע לי מדויק לחלוטין. בייחוד כי ע' עצרה ככה את המחלה שלה.
בלילות אחרי המדיטציה, לחשתי "הדברים הבאים מופנים לתת המודע שלי בעל האינטליגנציה האינסופית, לאמא שלי ולכל מי שמקשיב. אני יודעת שאני בריאה ושהגידולים עוזבים את גופי".
כשהגיעה שעת הבגרויות ושר החינוך, אמנון רובינשטיין, בישר שתיערך הגרלה, ובמקצועות שייבחרו, לא תהיה בגרות, נכנסתי לסחרור. כעת, הוספתי למנטרה הלילית "מתמטיקה תצא בהגרלה וגם ספרות". כל לילה, נכנסתי למיטה, עצמתי עיניים, התרכזתי בנשימות ודקלמתי בקול הכי צלול וברור שהצלחתי להפיק -  "הדברים הבאים מופנים לתת המודע שלי בעל האינטליגנציה האינסופית, לאמא שלי ולכל מי שמקשיב. אני יודעת שאני בריאה ושהגידולים עוזבים את גופי. אני יודעת שלא תהיה בגרות במתמטיקה ובספרות".
את ההגרלה שמעתי ברדיו בזמן שיעור נהיגה אי שם ברחוב אחוזה שברעננה. כשרובינשטיין הודיע בשמחה שמתמטיקה עלתה בגורל, יחד עם ספרות ואזרחות, גייסתי את כל הכוחות שיש בי רק כדי להימנע מתאונה. וכך יצא שבמקום אפס מאופס במתמטיקה, יש לי ציון של 85, כי המורה שלי הרגישה שלא תהיה בגרות במתמטיקה ונתנה לי ציון מגן גבוה בהרבה ממה שבאמת הגיע לי.
מאז ועד 2004, לא הפסקתי לתרגל ולתרגל – מדיטציה, דמיון מודרך ואפילו יוגה. בקיצור – יו ניים איט. הלכתי לחפש תרופות ומצאתי דרך חיים.
מצאתי במה להאמין, אחרי מה ללכת, במה להיאחז... וכך, גם בזכות זה, גברה האמונה שלי בעצמי, הבטחון, היכולת לאמץ את החיים, לסחוט מהם את המיץ, לנצל את כל ההזדמנויות שנקרו לפתחי, או שמא - קראתי להן. והכי הכי – אופטימיות. האידיאולוגיה שדיברתי עליה בפוסט הקודם.
הודיתי בחצי פה כאן שאני מאמינה שאנשים המתמודדים עם מחלות קשות נמצאים בדרגה רוחנית גבוהה יותר. החוויות וזוויות המבט מעניקות תובנות אחרות, ידע אחר והיכרות עמוקה יותר עם ה"אני".
ב-2004, כשהתחיל הסיפור שנמשך עד היום – של ניתוחים ענקיים, כאבים שלא ידעתי כמותם, מאבקים להתחזק ולחזור ללכת, ובתוך כל זה – להמשיך בעבודה – פניתי יותר מאי פעם לנתיב הזה, והפעם, בעזרת גבי, המטפל בפסיכותרפיה הוליסטית, שע' הכירה לי.
ידעתי שרק כך אמצא את הכוחות להם אני זקוקה כל כך, כי אי אפשר לעבור את שבעת מדורי הגיהינום הללו בלי אמונה, בלי עבודה עצמית, בלי הכלים הללו שעוזרים לך לשמור על האמונה והאופטימיות, או להשיב אותן כשאת נופלת. והנה, אני כאן. לא החלמתי, הגידולים עודם פה, אבל אני אופטימית. מודטת כל לילה, מביטה מדי יום בלוח השעם שלידי, שעליו תמונה שלי הולכת ושל תרופה ל-NF2. עובדת קשה בפיזיותרפיה, על רובוט ההליכה, בדיקור סיני.
מתחזקת.
* רוחניות (מתוך ויקי) - השקפה המטעימה את החלק הנפשי, הפנימי והסובייקטיבי של הקיום האנושי
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
