Hope is the thing with Feathers

כשהייתי בת 14 וצ'ופצ'יק, לאחר ניתוח הראש הראשון שלי בפריז, התחלתי ללכת למרפאת בביו אנרגיה, שלה אותה מחלה כשלי, ויום אחד, כשפלטתי שאני חולה, היא הביטה בי כשבעיניה המון רוך וחמלה – את לא חולה, יש לך מחלה. היא, המחלה, אינה את.

דברים רבים למדתי מנה במשך 7 שנות טיפולים אצלה, אך זה החשוב ביותר. חשוב משום שכך חייתי את חיי מאז. אני איני המחלה, אני איני החירשות, ואיני הנכות. אני שירה והכל אפשרי עבורי! לעשות שירות לאומי, להוציא תואר, להתחתן, לעבוד בגלובס, ללכת להופעות וליהנות ממוזיקה, להיות מאמנת.

לא בגלל המגבלות, לא למרותן, אלא בלי קשר אליהן.

לגוף שלי יש קשיים טכניים, אך הוא חיצוני לי. הוא הנסיבות של חיי. אני, יכולותיי ואושרי כלל לא קשורים לנסיבות חיי. נסיבות משתנת כל רגע ורגע, ואם אושרי, מי שאני ומה שאפשרי לי היו תלויים בהן – הייתי בבעיה.

אל תסתכלו עליי ככה. גם אתם גדולים, וגם לכם הכל אפשרי. וכן, יודעת שקשה לתפוס זאת.

ברבות הימים והשנים, הגעתי לאימושיין, שם למדתי לאמן בשיטת הסאטיה, שהיא גם דרך חיים, המבוססת על בודהיזם טיבטי. הלימודים, האימון שאני בעצמי עוברת – עד הקבר, אם המאמנת שלי תסכים – והקריאה הרבה עזרו לי לדייק את החוויות האלו.

אני לא רוצה להתחיל ללמד פה בודהיזם, חלילה. איני מורה לבודהיזם ובקושי למדתי את הפילוסופיה, אך חשוב לי לכתוב על ההזדהות. אמנם הזדהות נדרשת לעיתים, אך עליה להיות עדינה, ועלינו לדעת להרפות ממנה. כשהורים נצמדים לתפקידם, הם ממשיכים לנהל את חיי ילדיהם גם כשאלו מתבגרים ועוזבים את הבית (המחשה שנותן ג'ק קורנפילד בספרו "הלב הנבון").

אם הייתי מזדהה עם התהליכים הפיזיים והמנטליים שלי ונצמדת להזדהות הזו, הייתי הולכת לאיבוד בהם. מה אם יום אחד ימצאו תרופה לנכות שלי? לא הייתי יודעת איך להרפות מהיותי נכה, חירשת, מוגבלת. לא הייתי יוצאת מפתח ביתי. כשאני בביה"ח, אני מזדהה עם המחלה שלי, אך ברגע שאני יוצאת משעריו, אני מרפה מההזדהות הזו.

הכל ארעי, משתנה - הנסיבות, התהליכים, הדעות, האמונות, התפיסות וכו' וכו'. 

ואיך, איך הייתי ממשיכה ליהנות משלום חנוך אם הייתי נצמדת להיותי חירשת?

 העמקת הלימודים וההתקרבות שלי אל עצמי הכניסו הרבה חופש לחיי ומאפשרות לי שקט ואהבה, ובראש ובראשונה, אהבה שלי את שירה חורש, אהבה שלי את הגוף...