Hope is the thing with Feathers

פוסט שפרסמתי בדף הפייסבוק שלי

אתחיל בווידוי – אני אוהבת להתלבש. אוהבת בגדים, לבחור, לשלב. אוהבת בדים,צבעים, הדפסים. אוהבת להרגיש נשית ויפה וזוהרת.

בחטיבת הביניים גיליתי את השמלות, וכמה שהן מחמיאות לי ומתאימות למבנה הגוף ה'אגסי' שלי (=ישבן תוניסאי לא קטן...:-)).

את החצאית גיליתי מאוחר יותר, סביב התקופה של אחרי התיכון.

יום אחד אבא חזר הביתה ובאמתחתו חצאית ארוכה מתנפנפת בצבע כחול כהה עם הדפס של פרחים לבנים. מאותו יום, בעקבות הדמות שהביטה עליי במראה, התחלתי לאסוף חצאיות, ככל שהתקציב הרשה לי.

המועדפות היו חצאיות עם הדפס, להן התאמתי חולצה צמודה חלקה.

לשמחתי, הן היו בכל מקום –ברשתות הגדולות, בחנויות המעצבים ובשוק הפשפשים, ולי היה כשרון למצוא מציאות, יפות ובמחיר סביר ומטה.

כשעברתי לכסא גלגלים בפעם הראשונה, ונוכחתי שהחצאיות אינן ישימות, לא כשאחרים לוקחים אותך לשירותים, לא הזיז לי. ידעתי שאעבוד קשה, אשוב ללכת וללבוש אותן, אלו שהסתכלו עליי מלמעלה בכל פעם שפתחתי את הארון, ואכן – כך היה.

כך, חשבתי, יהיה גם הפעם. השארתי אותן.

השנה ציינתי 4 שנים לכסא.

לפני זמן מה, במונחי חודשים, הייתי בחדר השינה עם ג'ובי, הסייעת המהממת שלי. הארון היה פתוח, כך שראיתי את שורת החצאיות מסתכלת עליי, כהרגלן.

לפתע חשתי כיווץ בבטן, שלווה בהזדקפות של הסנטר בנחישות ובהרגשת שלמות, קבלה. היישרתי מבט לחצאיות. "רק הרגע הזה חשוב", הבנתי. השארתן כובלת אותי ל'מה אם...' ול'אילו רק...', כלומר לרגע ההוא, שיגיע, או שלא. החצאיות היו סמל למה שהיה ואיננו עוד.

דאמיט, אני פה, בהווה, ובמציאות של רגע זה אני לא הולכת. נקודה. קלטתי את עוצמת החוויה של להיות עם מה שיש ולא עם מה שלא.

"את יכולה להביא שקיות זבל?", ביקשתי.

וכך, קיפלנו אותן אחת אחת (מלבד זו שלבשתי לחתונה בקפריסין – בתמונה), הנחנו בשקיות, שג'ובי לקחה בשביל חברה שלה.

כשאת חיה את ה'אולי', או 'הלוואי', את חיה במתח; "מתי כבר אחזור ללכת?!" "למה זה לא קורה? מה אני עושה לא נכון?!".

ברגע ההוא, מול החצאיות, היתה השלמה וקבלה של המצב,וזה הביא לתחושת הקלה וניקיון – הלב נקי, נושם טוב ועמוק יותר. התמסרות למה שיש היא משחררת. המאמנת שלי השוותה זאת ללתת לזרם לסחוף אותך במקום לשחות נגדו – מה שמעייף ובעיקר משאיר אותך במקום.