כבר כמה ימים שהשיר הזה מתנגן לי בראש, ומדי פעם גם על השפתיים, כשאין איש שומע בקרבת מקום
כן, אולי גם יהיה לי שפם!!!!!!!!!!!!!!
נכון שעושה חשק לרקוד? בוודאי שכן.
למה אני מספרת לכם את זה? כי אני רוצה לדבר קצת על אושר ושמחה.
אפתח בלומר שאני עברתי ועוברת תקופה קשה מאד. הכאבים ברגל ימין החריפו מאד בשנה האחרונה עד לרמות בל יתוארנה.
המצב הביא אותי להתנתק אט אט במישורים רבים בחיי, כמו כתיבה כאן, כמו מחברים (סליחה!!!) וכמו מה'חוץ', ולהצטנף בכורסה שלי מול הטי.וי, או עם הקינדל.
דיכאון.
לפני שבועיים גילו סופסוף את המקור - מפרק ירך הרוס - אך דרושות בדיקות נוספות בטרם יחליטו הרופאים מה לעשות...
דיכאון.
ואז, בשבת האחרונה הוחלט לארוז את שולי ולנסוע לבדוק את המעלית החדשה בחוף הנכים, מעלית שבזכותה התקרבתי כל כך למים, כפי שלא הייתי יותר מעשר שנים. מרגש.
וכך, יושבת על הדק, שותה גרניטה לימונענע וצופה בשולי משחקת על החוף עם שלל חברים חדשים, בחנתי את התודעה, מיינד, שלי.
הכאבים הם פה וזה המצב, אמרתי לעצמי, אבל גם השמש והים, ואיציק ושולי, ולימונענע ונאצ'וס עם גוואקמולי וואלס עם מתילדה.
כך החלה להכנס שמחה והפכה להוויה השלטת.
Lama Yeshe אמר שכל אדם צריך להיות הפסיכולוג של עצמו, בכך שיבחן את המיינד שלו על בסיס יומי. כל כך טריוויאלי אך כל כך לא פשוט במרוץ החיים.
באחד מספרי הבודהיזם נתקלתי ברעיון שאושר אמיתי קשור יותר לקבלה מאשר לעונג/הנאה.
קבלה של המצב שלי כפי שהוא, בלי להפוך אותו לבעיה, מאפשרת לי להיות שמחה למרות, או בלי תלות, בכאבים, שהם חלק מהנסיבות של חיי כרגע.
אפילו היום, אחרי לילה לבן של כאבים, שגרם לי לפספס לימודים, אני שמחה.
יש לזה גם קשר הדוק לחמלה עצמית - אני אוהבת אותי, יודעת שהמצב הוא כפי שהוא וזה זמני, ממש כפי שהכל ארעי, ואני מאפשרת לעצמי לכאוב, לנוח, לשמוח, לשיר, להיות גמישה וספונטנית כפי שדורשים הכאבים והעייפות, או להסתגר בבית עם צ'יקליטס מנחמים, אם זה מה שדורש הגוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
