לקראת הפסח, הבא עלינו לטובה ועמו האביב וניחוחותיו המשכרים, מצאתי את עצמי מהרהרת במושג 'חירות' ובמשמעויותיו בעולמי.
אין זה סוד שבשנה החולפת סבלתי מכאבים חסרי תקדים, ייסורים שתדירות, מנעו ממני שינה כמו גם את התפקוד היומיומי התקין שלי.
תכופות אמרתי לעצמי, או העליתי בתודעתי, שכאבים ברמות כאלו – ניתן לראות בהם כלא, שבין קירותיו אני כלואה ואיני מסוגלת לתפקד כבעבר. משל ניטלה ממני חירותי.
ולמה לעצור בכאבים? גם את הגוף ניתן לדמות לכלא.
את המחלה.
את כיסא הגלגלים.
אך הנה אני, שירה חורש, שיש לה מחלה, שהיא מרותקת לכיסא גלגלים וסובלת מכאביםעוצמתיים, ובעלת חירות, או חופש, פנימית.
קחו את התמונה מלפני מספר ימים – יום שטוף שמש, אחד הראשונים באביב הנוכחי. החלטנו, איציק ואני, לרדת עם שולי.
כשירדנו, פגש אותנו האביב במלוא עוצמתו; ניחוחות פריחה משגעים עלו באפינו, הצמחים והפרחים לבלבו והשמש ליטפה אותנו.
איציק הוביל אותי ואת שולי לפיסת הדשא שבמרכז פרויקט המגורים שלנו, שם היא פגשה את חברתה, סנדי.
עת שתי הכלבות השתובבו, אני עשיתי מדיטציה, שתיתי את קרני השמש בצמא, ולפתע עלובי התרגשות ושמחה, תשוקה לחיים, הרגשה שהכל אפשרי, ובעיקר להתקיים (לחיות) ולנהל חיים משמעותיים ותורמים. אם תרצו, אזי חיים 'מוגשמים'.
הרגשתי חופשייה, קלילה... עפתי!
מה אני רוצה לומר בזה על החירות?
שהיא קלילה, כמעוף הפרפר, היא אינה תלויה בנסיבות חיצוניות, כל נסיבה חיצונית – גם הגוף (כן, הוא נסיבה חיצונית לי) וגם מה שיש או אין לנו בחיים, שכן הכל ארעי.
הייתי אף מרחיקה ואומרת שזה, אי התלות בנסיבות חיצוניות, תנאי לחירות אמיתית.
ומה מאפשר את אותה חירות, אותו חופש פנימי? מה מאפשר את הרגעים הקסומים, כגון זה שתיארתי, ויותר מזה – את ההתרוממות מעל הנסיבות? מה מאפשר לי לחיות את זה שהכל אפשרי?
ההתחברות להוויה מאפשרת את כל אלו, התחברות לאני האמיתית, ללא תלות זמן/מקום/מצב.
התחברות להוויה היא התחברות לרגע הזה, בניגוד להתחברות למיינד ולסיפורים שהוא אוהב לספר לנו (מחשבות על העבר, דאגות מהעתיד...).
אני מאחלת לכולכם שגם בלי מוגבלויות, כאבים, מחלות ושאר מרעין בישין, תחוו ותיהנו מחירות אמיתית, בכך שתהיו מחוברים בכל רגע ורגע לעצמיות האמיתית והזוהרת שלכם, לרגע הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
