9/2005
 A walk down memory lane
כשנגמר החופש הגדול, הנקודה בזמן בה הסתיים הפוסט הקודם, עברתי לתיכון. לצערי, אך מבחירתי, לתיכון חדש, בלי רוב חבריי, אבל אותם פגשתי אחר הצהריים, בפעולות של מחנות העולים ובסופי שבוע.
תקופת התיכון הייתה כייפית בטירוף, לפחות בשנתיים הראשונות. אמנם המורים לקחו אותי לא פעם הצידה ונזפו בי שאני חוצפנית ודעתנית מדי, אבל הם אהבו אותי בעל כורחם, ואני נחלתי הצלחה לא מבוטלת בלימודים (באחד מימי ההורים למדתי שלאבא שלי היה יותר חשוב שאהיה דעתנית ואעמוד על שלי מאשר שאהיה תלמידה טובה).
במקביל, התחלתי להיות פעילה פוליטית, ואפילו נרשמה אפיזודה פריקית. היינו יושבים בשישי בערב, קבוצה של חבר'ה שהכרנו בסמינר שלום עכשיו, על הדשא בצומת רעננה עם גיטרה ושרים ביטלס ולהקות צבאיות. הלכתי להפגנות אך גם רקדתי במסיבות, חרשתי למבחנים אך גם דאגתי לפקוד את בית הקולנוע לפחות פעם בשבוע, ובין לבין ראיתי וקראתי המון המון טלוויזיה וספרים.
בסך הכל הייתי ילדה ממוצעת, אולי קצת חננה – פעילה חברתית, לא מעשנת, לא שותה, מצטיינת בלימודים. גם מבחינה חברתית הייתי ממוצעת, היו לי חברים מכל מיני מסגרות, כמו היום, פחות מהכיתה והתיכון עצמו, והייתה לי חברה אחת הכי טובה וחבר אחד הכי טוב, שעליו עוד יסופר בהמשך. החלטתי עוד קודם שאני הולכת לסחוט את המיץ מהחיים, וכך גם כל שישי בשעת 0 סחבתי את עצמי, אפופת קורי שינה, ללמוד פילוסופיה עם עוד שלושה תלמידים, למרות שבכלל לא היו מבחנים ו/או בגרות לגשת אליהם...
בחופש הגדול שבין יא' ליב' נפלתי וקיבלתי זעזוע מוח. כלומר, זה מה שסיפרו לי ומה שכנראה באמת קרה, רק שאני לא זוכרת כלום. אחי הצעיר מצא אותי יום אחד שרועה ונאנקת מכאבים באמצע הסלון. הגעתי לבלינסון עם זעזוע מוח, אשר לוּוה בהזיות ואיבוד הזיכרון.
מחמשת הימים הללו אני לא זוכרת כלום, אבל סיפרו לי שהזיתי ברמות מטורפות. למשל, החלטתי שהרופאים סתם אישפזו אותי, שהכל מזימה אחת גדולה, והתחננתי לפני כל מבקר/ת (אפילו בנות כיתתי) שיוציאו אותי משם, שיצילו אותי. האגדה מספרת, שיום אחד הוצאתי לעצמי את האינפוזיה, התחלתי לרוץ במסדרונות בית החולים ולצעוק לכל החולים שיבואו אחריי, שאני אשחרר אותם... כשתפסו אותי, אמרתי לאחיות שאני חייבת לחזור הביתה כי אני מצפה לשיחת טלפון דחופה מפידל קסטרו.
בדיעבד זה מצחיק, אפילו מאד, אבל הסתבר שאיבדתי מעט יותר מזיכרון של 5 ימים. הנה אני, תלמידה מצטיינת שעומדת לפני סיום התיכון, שפתאום לא זוכרת כמה זה אחד ועוד אחד. נקלעתי למשבר עמוק עם עצמי, וסרבתי להאמין שכל שנות ההשקעה והחרישה תרדנה לטמיון. איך אני אתקבל לבית ספר למשפטים כשקשה לי לקרוא? למה לי זה מגיע, דווקא בשנה האחרונה והכי חשובה של התיכון?
רציתי לעזוב את התיכון לאלתר, כי זה נראה לי מאבק אבוד, אך כנראה שבנקודה זו התחלתי להבין את משמעות המילה מאבק ואת היכולות שטמונות בי (ובכל אחד) אם אני רק אחליט נכון. מנהל בית הספר, אבינועם גרנות (איש יקר ומופלא), ואבא שלי התגייסו יחדיו כדי לשכנע אותי להישאר. אז החלטתי להילחם, כי אולי אם כל כך הרבה אנשים מאמינים בי, יש דברים בגו?
בלב כבד וחששות כבדים התחלתי את יב'. הלכתי לשירות הפסיכולוגי העירוני, עברתי כמה מבחנים וקיבלתי כל מיני הקלות ממשרד החינוך על סמך תוצאותיהם. מורים רבים מבית הספר נתנו לי שיעורי השלמה אחרי שעות הלימודים, כך שלמדתי פונקציות וקוסינוסים בד בבד עם לוח הכפל. עבדתי מאד קשה, אבל לאט לאט רוב היכולות שלי חזרו לקדמותן, ולבסוף ניגשתי לבגרויות, הוצאתי ציון גבוה וסיימתי את התיכון.
אבל מה שקריטי לסיפורנו הוא הירידה החדה בשמיעה בצד ימין כתוצאה מזעזוע המוח. כנראה שהזעזוע גרם לגידול שם לגדול..
שוב, אני לא זוכרת משבר או התפרצות של בכי. פשוט הלכתי עם אבא למכון שלו, עברתי בדיקות שמיעה ורכשתי מכשיר. אני כן זוכרת כמה שהמכשיר עצבן אותי.
אנשים חושבים אחד מהשניים – או שברגע שיש לך מכשיר שמיעה, את שומעת כאחד האדם, או שברגע שיש לך מכשיר שמיעה, את שומעת עוד פחות טוב מקודם וצריך להתחיל לצעוק. אחת ולתמיד – אלו הנחות שגויות בבסיסן. מכשיר שמיעה לא מחזיר את המצב לקדמותו, הוא רק משפר אותו, ובמקביל הוא מעלה באופן ניכר את הרגישות לרעש.
המצב שלי בזמנו לא היה עד כדי כך גרוע, כך שלא הייתי צריכה להרכיב את המכשיר כל הזמן, ובמקביל קיבלתי גם מכשיר FM, שזה שיא המגניבות. מדובר במעין משדר שמי שמדבר לובש אותו, או מחזיק אותו כמו מיקרופון, ואז אני מקבלת את הדברים הישר לאוזן שלי. מייד כשקיבלתי את המכשיר נהייתי מסמר הכיתה. כשהלכתי לשירותים, עדיין יכולתי לשמוע על מה מדברים בשיעור, כשאחת המורות שכחה עליה את המכשיר, שמעתי במהלך ההפסקה את כל הנאמר בחדר מורים והיו עוד המון מקרים מצחיקים שכאלו. ההומור וטוב הלב של כל הסביבה סייעו לי פשוט להחליק למצבי החדש ולסגל הומור עצמי שחור שעד היום עוזר לי בתקופות קצת קשות.
בגלל המחלה ובעיות השמיעה, הצבא לא רצה אותי, גם לא בהתנדבות, אז בצר לי, התנדבתי לשירות לאומי חילוני. שירתי כשנה בתור עוזרת מדריכה בפנימייה לילדים ממשפחות מצוקה בחיפה. עברה עליי שנה מדהימה, במהלכה למדתי הרבה שיעורים חשובים בחיים וקיבלתי המון, יותר ממה שאפשר להגדיר, מכל הילדים בקבוצה שלי. בשנה זו גם גיליתי את האינטרנט ואת כל היתרונות הטמונים בו לאוכלוסיית לקויי השמיעה. מהחברים שלי נשארתי בקשר עם מעטים בלבד, וחגי, שהיה החבר הכי הכי טוב שלי, ממש נשמה תאומה ובן בית, מכיתה ח', החליט בשנה זו לנתק איתי קשר כי הוא כבר לא יכול היה לעמוד בכל מה שקורה לי.
אבל אני סוטה מהנושא..
לאחר שנת השירות, התקבלתי ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. השמיעה שלי באותו זמן הייתה כבר ירודה ממש, ומכשיר ה-FM כמעט ולא עזר. היה לי מאד קשה, עד בלתי אפשרי, להיות בהרצאות. במקביל גם התחלתי להקיא, לסבול מעייפות ותשישות מתמדת, כך שההתדרדרות בשמיעה פחות הפריעה לי. התקופה הזו זכורה לי בעיקר כסיוט אחד ארוך ומתמשך. הדבר הטוב היחיד שיצא מזה הוא היכרות עם אחת מחברותיי הטובות ביותר, שהיום מתפקדת כיועצת המשפטית של אחת העמותות היותר חשובות (RESPECT).
בסוף, בתום הסמסטר הראשון, עזבתי את האוניברסיטה וחזרתי הביתה. לאחר זמן מה, כחצי שנה אולי, ועוד ניתוח שחשבו שאולי יציל את המצב (כשהתברר שהוא בכלל לא היה נחוץ, המנתח שאל את אבא שלי "אבל גם אנחנו צריכים להתפרנס, לא?"), ואפילו 2 בני זוג (חתיכת הספק..), הוחלט שאני צריכה שוב לטוס לניתוח מוח, כי הגידול בצד ימין גדל למימדים מפלצתיים. על כך בפעם הבאה....
ספוילר - בסוף (התחלה?) היא מאבדת את שמיעתה לחלוטין 
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
