אז הנה אני, שירה, בחורה בת 20 שגרה בבית אביה, שמיעתה מתדרדרת כל הזמן, מרגישה די על הפנים רוב שעות היממה ונאלצת להתמודד עם הידיעה שהיא טסה לגרמניה לניתוח ראש וגם עם אבדן החלום שלה – להיות עו"ד.
מהניתוח עצמו אמנם חששתי, אבל במקביל חשתי הקלה עצומה, כי אולי סוף סוף מישהו יציל אותי ואני אפסיק להרגיש כל כך רע. בכלל לא חשבתי על איבוד השמיעה, זה נראה לי כל כך שולי, ורמת השמיעה באותו זמן לא הייתה מזהירה ממילא.
כהכנה לניתוח ניסיתי ללמוד שפת סימנים ישראלית אצל מורה מוסמכת. לא רק שהמשימה התגלתה כקשה עד בלתי אפשרית, אלא שגם לא היה לי עם מי לתרגל, ולכן כשחזרתי מהניתוח, החלטתי להרים ידיים באופן סופי (כן, אני מודעת לדאבל מינינג), ואני מקנאת עד מאד במי שיודע לשוחח בשפה המדהימה זו.
בנוסף, בן זוגי דאז, ד', לקח אותי לסופשבוע באילת.
בפסח 98', 7 שנים בדיוק לאחר הניתוח הראשון, טסנו ד', סבא שלי ואני להאנובר שבגרמניה. נכון שעם ד' הספקתי להיות תקופה של חודש נטו בלבד, וגם זה במקרה הטוב, אבל הוא התעקש להתלוות אליי ולא היו מספיק אנשים שהתנדבו. אי לכך, הוחלט שהוא יהיה איתי בימים הספורים שקודמים לניתוח ובאלו שלאחריו, ואח"כ, כשהוא יחזור ארצה, לעבודה, אבא שלי יגיע וגם חברה טובה שלי, זו שהכרתי באוניברסיטה בירושלים, גלית.
הגענו להאנובר הקרה והמנוכרת, שם שיכנו אותנו בבית ההארחה של בית החולים. המקום היה די נחמד, מינימליסטי משהו, אבל עם ארוחות בוקר טעימות ובהחלט זכורות לטובה (כמו ישראלית טובה, אני זוכרת בראש ובראשונה את רמת האוכל..). הניתוח אמור היה להתקיים כיומיים-שלושה לאחר מכן, אולם הגורל רצה אחרת, וכשהגענו תקף אותי צינון די קשה, שבעטיו החליטו הרופאים לדחות את הניתוח בשבוע.
בשבוע הזה למדנו המון על הניתוח ומה שהולך לקרות, סיירנו בהאנובר, אכלנו הרבה וכמובן שעשינו (עשיתי..) שופינג.
גולת הכותרת הייתה כשסבא לקח אותנו איתו לברלין. שכרנו מכונית, סבא, ד', גלית (שכבר הספיקה להגיע לגרמניה) ואנוכי, ונסענו לטיול שורשים בן יום. היה מרגש כל כך, כאשר סבא הוביל אותנו מציון דרך אחד לשני – הבית שלו, בית הכנסת, המפעל לשעבר של הוריו למשקאות קלים, המקום ממנו אספו יהודים לגטאות... כל כך מרגש וכל כך עצוב. אני לא אשכח את היום הזה בחיים ואני אפילו שמחה שהניתוח נדחה.
אבל לדחיית הניתוח היה גם מחיר. ד' נאלץ לעזוב בבוקר הניתוח עצמו, וסבא עזב בערב, כך שגלית מצאה עצמה מתמודדת איתי ברגעים הקשים ביותר.
כשהתעוררתי בטיפול נמרץ, לא יכולתי לזוז ולא הצלחתי להבין אף אחד.. לא רק שלא שמעתי, הם גם בקושי ידעו אנגלית. כל מה שיצא לי ושהם הבינו היה water, water….
השהות בטיפול נמרץ הייתה חוויה שאיני מאחלת לגרועים שבאויביי. שלושה ימים של כאבי תופת בלתי פוסקים, של הרבה מחשבות אובדניות ושל המון חוסר אונים. אמנם באו לבקר אותי די הרבה, אבל היו אלה בעיקר אנשים שאיני מכירה, מהקהילה היהודית בהאנובר. סבא עזב, כאמור, ביום של הניתוח, והיחידה שיכולתי לדבר איתה באמת הייתה גלית, שאלוהים לבדו יודע איך היא עמדה בטראומה הזו.
ביום בו העבירו אותי לחדר, אבא שלי הגיע ונרגעתי קצת, אבל עדיין היה לי כל כך קשה ומגעיל שם, וכתוצאה הייתי מאד עצובה, עצבנית ומרירה. הסביבה והאווירה בבית החולים לא תרמו למצב. האחים והאחיות היו קפדנים ונוקשים, ולילה אחד איזה אח התעצבן עלי שאיני נרדמת ודחף אותי למיטה, שהייתה מלאה בדם שלי.
עם זאת, כשבוע לאחר מכן התברר לנו שהניתוח עצמו עבר הרבה יותר טוב מן הצפוי.
המנתח המהולל, פרופסור סאמי, הגיע באחד הלילות לביקור במחלקה, אבל לא דיבר איתי, ולא בדק אותי כלל וכלל. למזלי, ציפי, ישראלית לשעבר שעשתה מצווה וביקרה אותי מדי יום כמעט (בעיקר כדי לקטר על בן זוגה, "הגוי המלוכלך", כפי שהיא אהבה לכנותו), רצה אחריו ושאלה אותו על מצבי. הוא אמר לה שכשהוא פתח לי את הראש, וראה את הגידול המפלצתי, 8 ס"מ קוטר, הוא היה בטוח שלא אצא מזה. אוקיי, אז חסרים לו קצת נימוסים והתנהגות אנושית, אבל לפחות יש לו עכשיו ברזומה נס אחד שהוא יכול להשוויץ בו 
כשציפי חזרה ללובי של המחלקה וסיפרה לנו את זה, כשהיא בטוחה שאלו בשורות משמחות עבורנו ושהיא עושה לי טובה בכך שהיא חולקת המידע, נכנסתי לדיכאון עמוק עוד יותר. רק בדיעבד התברר שכולם ידעו שאולי אני לא אצא מזה, אבל אף אחד לא טרח ליידע אותי.
מאותו רגע לא הפסקתי לחשוב מה היה קורה אילו... מה השארתי אחריי? על מי השפעתי? מי היה זוכר אותי בכלל? מה כבר עשיתי עם החיים שלי?
בימים האלו בחרתי לחיות, ולחיות הכי טוב שאני רק יכולה. החלטתי לדאוג לכך שכשיגיע זמני, לא אסתכל אחורה ואתחרט על הזדמנויות שפוספסו או על ימים שבוזבזו.
כשחזרנו ארצה, שבועיים לאחר הניתוח, הייתי מאד מבולבלת. חזרתי עם שיתוק בחצי פנים, חירשת לגמרי בשתי האוזניים ומרגישה כאילו - זהו, התחיל פרק חדש ושונה לגמרי בחיים שלי.
אז מה עושים עכשיו?
שלא כמו שבע שנים לפני כן, לא היו לי הרבה מבקרים. רוב החברים ניתקו קשר ועזבו, כולם החלו בבניית החיים שלאחר הצבא. אבל זה היה בסדר, הבנתי אותם לגמרי ובסה"כ הייתי זקוקה לזמן הזה להיות לבד, לחשוב ולשקול אופציות. שעות על גבי שעות הייתי בבית, מנסה לחשוב לאן ללכת מכאן, יודעת שאני צריכה להתמודד ולהתחיל לחיות, אבל לא בטוחה לאיזה כיוון לפנות.
ד' ואני נפרדנו די מהר, זה היה צפוי. הסיבה היחידה שבזכותה אני לא מצטערת על הקשר הזה (חוץ מהקלישאות של "מכל חוויה לומדים" וגו') היא העובדה שד' הכיר לי את כרמל המופלאה, שהשפיעה רבות על חיי, בין אם היא יודעת זאת ובין אם לאו (ועכשיו היא בטוח יודעת 
).
אם כן, בהתחלה פשוט הייתי בבית, חוזרת לאיטי לחיים, נהנית מהעובדה שאני לא מקיאה כל 5 דקות, או שואלת "מה?" אחרי כל משפט ומגבירה את מכשיר השמיעה לרמות ווליום בלתי אפשריות לאוזן האנושית. התחלתי ללכת בקביעות לקלינאית תקשורת בכדי ללמוד קריאת שפתיים, התחלתי ללכת לפסיכולוגית תעסוקתית - בזכותה הבנתי שמשפטים זה ממש לא אני - ובמקביל, התחלתי לברר בביטוח לאומי מה הן זכויותיי.
קשה להסביר איזו הקלה חשתי, גם במצב הפיזי וגם בנפשי – מה זה שמיעה לעומת החיים? אז אוקיי, עדיין יש לפניי המון הרים גבוהים לטפס עליהם, אבל קיבלתי הזדמנות נוספת בחיים.. מי עוד יכול להשוויץ בזה?
כדי להבהיר לכולם שהכל בסדר, הזמנתי את חבריי וחילקתי להם את הדיסקים הרבים שלי, האוצר האישי שלי, ששקדתי על בנייתו מספר שנים לא מבוטל.
זה היה בפירוש אחד הדברים היותר כייפיים שעשיתי בחיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
