חשבתי להמשיך כרונולוגית באירועים שהתרחשו מייד לאחר ההתחרשות, אבל לאור התגובות, החלטתי להקדיש את הפוסט הזה למוזיקה, והחלק שהיא מילאה ועדיין ממלאת, ובשאיפה – תמיד תמלא, בחיי.
אם הייתי מקבלת חצי אגורה, רק חצי, על כל פעם שאמרו לי את המשפט "אני לא יודע/ת מה הייתי עושה אם הייתי מאבד/ת את היכולת לשמוע מוזיקה", או ה-personal favorite שלי - "אני במקומך כבר מזמן הייתי מתאבד/ת", הייתי מיליארדרית.
אז אולי כדאי שאני אצא פה בקריאה נרגשת – אנשים, give me a break.
אני יודעת טוב מאד מה הפסדתי ומה אני מפסידה, בחיי שאני לא צריכה תזכורות לזה. אחת ולתמיד – לא כל כך מעניין אותי אם אתם חושבים שהייתם מצליחים להתמודד עם זה או לא, בעיקר כי אני יודעת שכן הייתם מצליחים.
אם הייתם שואלים אותי לפני עשר שנים מה הייתי עושה בלי מוזיקה, הייתי מסתכלת עליכם בפה פעור, כמו שאלתם אותי מה הייתי עושה אם העולם היה בא אל קיצו. ברגעי אמת – אנשים מגלים בעצמם כוחות שהם לא ידעו שהיו קיימים, בטח ובטח כשהם יודעים שהם היו קרובים מאד להפסיד הרבה הרבה יותר מהשמיעה.
למזלי, נולדתי בת בכורה לשני הורים חולי מוזיקה. אבא שלי שמע נון סטופ מוזיקה קלאסית, מחד, והמון מוזיקה ישראלית ישנה מאידך (הוא היה בהופעה המשותפת האחרונה של אריק ושלום, המ***ק), ואילו אמא שלי הייתה בקטע קיטשי יותר – הרבה מחזות זמר ובארי מנילו, אבל גם ביטלס, סיימון אנד גרפונקל ועוד.
שניהם דאגו שלא תעבור שנייה אחת בחיי ללא מוזיקה. הם היו שמים אותי על הספה עם אזניות, היו משכיבים אותי לישון כשברקע פטיפון, ומאוחר יותר טייפ, שרים לי כל הזמן ומספרים לי על הזמרים, הלהקות, המלחינים, ובזמנם הפנוי היו ממלאים את הבית במוזיקה המועדפת עליהם.
כך יצא שהשיר הראשון שידעתי בעל פה (בעל כורחי) הוא קופה קבאנה, ולעומת זאת, מגיל שנתיים ביקשתי מאבא כל הזמן לשים לי בפטיפון את "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי. רוב התמונות שלי מהילדות, ואחר כך מגיל ההתבגרות, הן עם אזניות וחיוך על הפנים.
מאוחר יותר, ביסודי, הצטרפתי למקהלה, ואחר כך, בחטיבה, כפי שכבר סיפרתי כאן, הופעתי בכישרונות צעירים והייתי פעמים רבות נפגשת עם חברים סתם כדי לשיר. אני זוכרת במיוחד, שיום אחד נסעתי עם כמה חברים ללונה פארק. אחרי שעברנו את כל המתקנים, הם התחננו בפניי שאכנס לביתן "כוכב נולד" ואקליט שיר. התביישתי וגם לא היו לי את עשרים השקלים הנחוצים. הנה, אמרה אחת מחברותיי, קחי 20 שקלים ולכי לשיר בשבילי. אז נכנסתי לתא הקטן והמחניק והתחלתי לשיר לצלילי המוזיקה את "שיר אהבה בדואי". כשיצאתי, קהל שנאסף במקום החל למחוא לי כפיים בהתלהבות...
את הקסטה השמדתי ברגע של חולשה.
אהבתי לשיר, אהבתי מוזיקה, היא הייתה כל חיי. ולא סתם, גם שיננתי לעצמי את המילים של השירים האהובים וזמזמתי לעצמי אפילו מתוך שינה.
כשהתחלתי לאבד את השמיעה גם בצד ימין, התחלתי לזייף. זה כל כך העציב אותי, כי יכולת השירה שלי הייתה אחד הדברים שהכי התגאיתי בהם, ושהכי פחדתי לאבד, ממש חלק מהגדרתי העצמית. הפסקתי בבת אחת לשיר, אפילו לעצמי. אבל עם זה בא גם הדיכאון ואבדה קצת שמחת החיים, אז הבנתי שהשירה והמוזיקה הם קודם כל בשביל עצמי, בשביל הנשמה ומצב הרוח שלי.
כמובן שמרגע שהתחלתי לאבד את השמיעה, האזנתי להרבה יותר מוזיקה מבעבר, אם זה בכלל אפשרי. היה חשוב לי לזכור כל מילה וכל תו, כי המלאי שיהיה לי בזיכרון לא יתמלא יותר, מה שהיה הוא שיהיה. שירים ומנגינות שהולחנו לאחר שנת 95'-96', אני כבר לא אכיר. לכן היה לי חשוב לאסוף כמה שיותר "חומרים", ושפר מזלי וניחנתי בזיכרון שמיעתי פנומנאלי, כנראה בזכות החינוך המוזיקלי שקיבלתי מגיל 0.
אנקדוטה קטנה – יום אחד, בהיותי בת 14 אולי, היינו אצל דוד שלי ז"ל בזיכרון יעקב, שהיה עשיר מאד מאד. ישבנו ליד השולחן, דיברנו על ילדים ועל פינוק (הנושא האהוב על אבא), ואבא שלי אמר לאחיו שאני לא מפונקת, שהוא יודע שאני מתפללת בלילות למערכת קומפקט דיסק, אבל לא מבקשת, כי אין. שמע זאת הדוד, קם מהשולחן וחזר כעבור 2 דקות עם קופסת קרטון ענקית ובה מערכת חדשה דנדשה של סוני. "כשנותנים, תיקח", הוא אמר לי. אז לקחתי.
אם כן, המערכת שלי פעלה 24/7, ממש כך.. וכשחזרתי מהניתוח בגרמניה, חירשת לחלוטין, כל כך שמחתי על ההזדמנות לחלוק את המוזיקה הנפלאה שאספתי כל השנים הללו עם חבריי האהובים.. "אל תדאגו", אמרתי בשמחה, כשראיתי כמה הם עצובים, "זו רק הלוואה, עד שימציאו פתרון ואני אחזור לשמוע".
אני עדיין שומעת מוזיקה, היא לא נעלמה מחיי. שירים מתנגנים לי בראש כל רגע ורגע במשך היום, עד שלפעמים אני נדבקת לשיר מסויים ואז מכריחה את עצמי "להחליף תקליט" בראש. האינטרנט גם הוא מאד עוזר, מילות השירים עוזרות לי לזכור, וכל יום כמעט אני יושבת מול אתרים עם מילים ושרה בקולי קולות.
אז כן, אני בטח נראית לרוב האנשים כסוג של חייזרית או מטורפת.. אני, למשל, הייתי אחראית בלעדית על רשימת השירים בחתונה שלנו* ואני גם קונה לאיציק דיסקים של זמרים שאני אוהבת, על מנת שישים באוטו ונוכל לשיר יחד.
בנוסף, איציק ואני מוצאים כל מיני theme songs, למשל את we are the champions של קווין כל פעם לפני ניתוח, או ששנינו שרים את השיר המקפיץ – itsy bitsy teeny weeny Yellow polka dot bikini כל פעם שאני בחדר כושר או בפיזיותרפיה, מאמצת את עצמי לדעת.
אני גם מוצאת את עצמי משתתפת ערה בכל דיון שמקיימים חבריי בנושא מוזיקה, ויתרה מזאת – פעמים רבות אני זו שיוזמת את הדיונים הללו, כי מוזיקה כל כך חשובה לי, וכדי להיזכר, אני לפעמים צריכה לדבר עליה, כי אני לא יכולה פשוט להדליק רדיו.
לפני כמה שנים, בעת ראיון לערוץ 1, שאל אותי המנחה מה הכי הייתי רוצה. מייד עניתי שהמשאלה שלי היא לפגוש את שלום חנוך, ובדיעבד הבנתי שכולם בעצם ציפו שאגיד שהמשאלה שלי היא לחזור לשמוע.
אז נכון, קשה ומאתגר, אבל תאמרו לעצמכם- "איזה כיף לה! היו לה 20 שנים תמימות של מוזיקה!".
* Enjoy the silence - שיר כניסה
You're my best friend - שבירת כוס
That's amore- סלואו ראשון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
