בהתחלה חשבתי להעניק לפוסט הזה את הכותרת Enjoy the silence, אבל נראה לי שהיא אופטימית ו"זורמת" מדי, ולבטח הייתם מתחילים לתהות אם אני נוהגת לעשן חומרים מחומרים שונים.
להיות חירשת זה לא כיף, זה נתון, שלפעמים מהווה מכשול ולפעמים ברכה. התחלתי את החיים הללו כשומעת, אז אני יודעת היטב כמה רעש הוא לא נעים, או כמה שטויות אנשים מסוגלים להוציא מפיותיהם. אני גם מודעת, כל נים ונים בגופי מודע, ליתרונות שבשמיעה. אבל אני רוצה לאשש מיתוס – כשמאבדים חוש, כל השאר מתפתחים, וזה כולל גם את השישי.
כשנעלם רעש הרקע, שמים לב אך ורק למחוות הגוף, להבעות העיניים, ומהר מאד אפשר לזהות אם אנשים משקרים, אם הם מסתירים משהו, מעמידים פנים..
לפעמים אני זורקת לחלל האוויר משפט או שאלה ומתברר שבדיוק על זה מדברים, או מתחילה לשיר יחד עם הרדיו בדיוק באותו מקום בו השיר נמצא.
יש לי חבר טוב, שדברים מהסוג הזה קרו לי איתו יותר מדי פעמים, אז כשנסענו יחד לחופשה ברודוס, הוא עשה לי בדיקת שמיעה מאולתרת בלילה כשישנתי, ולמרות שלא הגבתי, הוא עד היום לא משוכנע שאני לא מעמידה פני חירשת רק כדי לקבל תשומת לב.
בצעד מאד נחוש החלטתי לאמץ את זהותי החדשה. לא היו לי הרבה ברירות, קיבלתי את החיים במתנה והגיע הזמן להגיד להם (לחיים) תודה על כך. אז הלכתי לכל מיני מפגשים והרצאות של חירשים, כי חשבתי שברגע שאיבדתי את שמיעתי, הפכתי לחירשת מן המניין, ושגיתי בחלומות שהם יאמצו אותי בחום ונרכב יחדיו לעבר השקיעה.
אלא שלהפתעתי ואכזבתי, לא הצלחתי להתחבר לרובם, והם לא אליי. אני לא בטוחה שאני יודעת מה הסיבה.
שוב שפר מזלי עליי והכרתי באחד המפגשים מספר כבדי שמיעה, שבתורם ערכו לי היכרות עם ארגון "בקול", שבזמנו היה עוד בחיתוליו.
חבריי החדשים, כמו גם ספרים ומאמרים שקראתי, עזרו לי להבין את ההבדל הקיים בין חירש לכבד שמיעה, להבין שלא מדובר בהגדרה אודיולוגית, אלא בעיקר בהגדרה תרבותית, שלמרות שאני 100% חירשת, אני נחשבת לכבדת שמיעה, כי המנטליות שלי היא של שומעים.
זה באמת היה הקטע הכי קשה, להגדיר את עצמי מחדש, אבל בפה מלא אני יכולה להגיד שמצאתי שהרבה יותר קל להיות חירשת מאשר כבדת שמיעה. לבני אדם מאד קשה להבין את האפור, על כל גווניו. יותר קל להבין את השחור ואת הלבן, את המוחלט. או שאת שומעת או שלא. עצוב..
אם כן, חברים חדשים לא הכרתי בפעילויות של חירשים, וזה טיפה העציב אותי, בייחוד נוכח העובדה שזו הייתה תקופה די בודדה עבורי. אלא שחזרתי אדם חדש לגמרי. בזכות ההגדרה העצמית החדשה שלי, שלוּותה בביטחון עצמי רב יותר, חזרתי אדם חברותי יותר, כך שהתחלתי, לא במודע, ללקט חברים מכל מיני מסגרות בהן עברתי מרגע חזרתי ארצה.
אני גם מניחה שבאיזשהו מקום הפתיחות והביטחון העצמי הם גם בגלל שכבר לא אכפת לי מה יחשבו עלי. אז מה אם נועצים בי מבטים בגלל השיתוק בפנים, ועכשיו גם כסא הגלגלים? הם הרי לא יודעים שניצלתי ושיש לי חיים מגניבים ביותר.. אם היה חשוב לי מה חושבים עליי כבעבר, לא הייתי יוצאת מהבית עד יום מותי. שכולם יקפצו לי.
בהקשר זה חבר טוב סיפר לי, כשביקשתי ממנו אנקדוטות להוסיף לפוסט, על מפגש אינטרנט שהלכנו אליו יחד זמן מה אחרי שחזרתי מגרמניה. הגענו לבית מאד מפואר בראשל"צ ופגשנו כ-15 אנשים, שעד כה הכרנו רק וירטואלית. כולם התיישבו במעגל ושתקו.. אני הסתכלתי מאחד לשני, בחנתי את האנשים בסקרנות, כדי לראות אם מישהו מדבר, וכלום.. ככה כמעט רבע שעה. ואז הסתובבתי לחבר שלי וכתבתי לו בפנקס (פנקס ועט היו ציוד חובה בזמנו) "מה קורה?". כלום, הוא ענה לי. יושבים...
מייד ארגנתי היכרות בין כולם ומשחקי חברה, וקבוצת החנונים הזו, שאף אחד בה לא העיז אפילו לשאול את הבן-אדם שיושב לידו "איך קוראים לך?", סיימה את הערב בתמונות קבוצתיות של חיבוקים. "זה היה קטע כזה שכל הזמן אמרנו - איך קבוצה של אנשים לא מצליחה לזוז, והחירשת היחידה שם מחיה את המסיבה".
אל תטעו, אני גם עושה לעצמי ולאחרים פדיחות על בסיס יומי. יש לי נטייה לשכוח שכל האחרים מסביבי שומעים, ושומעים היטב. למשל, פעם ישבתי בלובי במלון עם חבר טוב, ועם שתי בחורות שהכרנו באותו יום. ברגע שהן טיפה התרחקו, שאלתי אותו (כנראה בקול רם ביותר) "למה היא לא עושה כלום עם הרווח הזה בשיניים הקדמיות?!"... מיותר לציין שהוא נשתל בכסא והסמיק בטירוף. ואני? מה אכפת לי?
נכון שרוב חבריי הם שומעים, אבל זה ממש לא "בכוונה", ואני לפעמים קצת מופתעת שהם מוכנים להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בשיחות איתי ובשמירה על קשר. עם זאת, הפעם אני יודעת ששלא כמו חברי העבר, הם לא יעזבו, כי הם בחרו בי כבר כחירשת. גם למדתי להבין, בזכות ניסיון העבר, עד כמה חברים הם מצרך נדיר וחשוב, עד כמה אמונה של חברים עוזרת לך להשיג את מה שנראה בעינייך כבלתי ניתן להשגה.
עם החברים, ההתנדבות, בבקול ובאמנסטי, וההתקדמות בלימודי קריאת שפתיים, הרגשתי שאני אט אט חוזרת לעצמי, ואולי אפילו משפרת את שירה של פעם.
עם החזרה למסלול, החלו המחשבות - לאן הולכים מכאן? בעצה אחת עם הפסיכולוגית שלי, נרשמתי לקורס מחשבים של ביטוח לאומי, שלא ממש חידש לי כלום, והתקבלתי לשבוע ניסיון כמזכירה בחברת תיווך גדולה ברעננה. כמובן שהם רק עשו טובה למנהלת הקורס, וברגע שהסתיים הניסיון, הם אמרו לי יפה שלום, בלי משכורת, בלי כלום.
ידעתי שככה אי אפשר להמשיך, שאני יכולה יותר, או לפחות צריכה לשאוף ליותר. בזכות כרמל והפסיכולוגית, בחרתי בלימודי תקשורת ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. בהתחלה ניסו לשכנע אותי באוניברסיטה לנסות חוגים אחרים, קלים יותר, מה שכמובן רק הגביר את הנחישות שלי.
רצה הגורל ובשנה הזו, או בזו שלפניה, המכון לקידום החירש, בשיתוף עם בטל"א, החל בפרוייקט תמלול. לסטודנטים לקויי השמיעה ניתנים מחשבים ניידים, והם מוצאים, מתוך מאגר קיים, מתמללים – סטודנטים אחרים (לרוב מדובר בסטודנטים שמחפשים הכנסה צדדית ואיך למלא את החורים במערכת), שיושבים ליד הסטודנט לקוי השמיעה ומקלידים לו על המחשב את כל הנאמר והנעשה בהרצאה. ביטוח לאומי משלם גם על המחשבים הניידים וגם את משכורתם של המתמללים.
מדובר בדבר גאוני, שאפשר לי להירדם בזמן הרצאות – הרי כל מילה שמורה לי במחשב – לחלום בהקיץ וגם לרכוש את הערצתם של חבריי לכיתה, שהשכם וערב רדפו אחריי ואחרי המתמללים שלי שנשלח להם את החומר במייל. אני חייבת לספר על סטודנטית אחת שבשבוע הראשון של הלימודים ישבה לידנו ותהתה מה ערן, המתמלל שלי, עושה. הוא הסביר לה שאני חירשת, אז היא שאלה למה אני לא יכולה לתמלל לעצמי....
ובכל זאת היה קשה. החוגים האלו לא התמודדו עם לקויי שמיעה בעבר ולא ידעו כיצד לאכול אותי, בפרט החוג לתקשורת. המקרים שזכורים לי ביותר הם המבחן הגדול בקורס לתקשורת המונים, בו היו רק שאלות על התרבות הישראלית העכשווית (מוזיקה וטלוויזיה), ולא נותר לי אלא להמציא תשובות. או כשהייתי צריכה לבחור לאורך התואר 4 סדנאות, כאשר רובן היו קשורות לשמיעה – סדנאות במוזיקה, רדיו, דוברות....
אבל לא נורא, רוב הדברים הקשים הם אלו ששווה להתאמץ בשבילם..:-)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
