טוב, אתחיל בוידוי.. עם הזמן, ככל שאני כותבת פוסטים, נהיה לי קשה לשחזר את העבר, גם את הדברים הטובים (ואולי בעיקר אותם). חשבתי שזה יהיה כל כך פשוט, הרי אלו חוויות שכבר עברתי, ולהעביר אותן לכתב יהיה מאד קל, חתיכת עוגה. אז זהו, שלא.. לא שיערתי בנפשי שזה דורש גם התמודדות איתן מחדש, שזה אולי דבר מעולה, אבל לא קל.
בתחילת שנת לימודיי השלישית באוניברסיטת ת"א החלטתי שדי, נמאס לי לגור בבית אבא (עוד לא סיפרתי, אז אני אנסה לצאת מזה בהערת סוגריים – אמי נפטרה מסרטן כשהייתי בת 10) ולנסוע שעתיים באוטובוס כל יום ללימודים. הגיע הזמן לפלס את דרכי ולצאת לעצמאות.
אבא וסבא קיבלו ממני הזמנה רשמית לישיבה משפחתית, ובכובד ראש, יחד עם כמה מחשבוני כיס ופנקסים שהנחתי על שולחן הקפה מבעוד מועד, התחלנו לחשוב איך עושים את זה – איך אני מצליחה לעבור לגור לבד בת"א.
בזכות קצבת הנכות הזעומה שלי, קצת חסכונות ועזרה מאבא הגענו למסקנה שאני אעמוד בדירת חדר או חדר וחצי, לפחות עד שאמצא עבודה. לא רציתי שותפים. ניסיון העבר לימד אותי בדרך הקשה שמאד קשה למצוא אנשים שיגלו סבלנות לבעיות השמיעה שלי. אולי באיזשהו מקום גם פחדתי מכל הסטודנטים התל-אביביים שפגשתי במסדרונות האוניברסיטה ונראו לי מאד מתנשאים, בחלקם.
אחרי חיפושים נרחבים, בעיתון ואצל מתווכים, נמצאה הדירה הנכספת. מדובר בחדר וחצי מאד קטנים, אבל מגניבים באותה מידה, בשיכון בבלי. כל כך שמחתי לצאת מהבית, לעזוב את החממה, או בשמה הרשמי – רעננה, ולפרוש כנפיים. ידעתי שיהיה לי קשה בטירוף – בחורה חירשת וצעירה שמתגוררת לבד בעיר הגדולה – אבל זה רק הפך את כל העניין להרבה יותר מרגש מבחינתי.
ממול הבניין היה לי בנק וכספומט, לידי שכן לו סופר קו-אופ, כמה צעדים אחריו היו מכבסה, בית קפה ומעדנייה לממכר אוכל ביתי. והכי חשוב – מעליי גרה שוש עטרי.. מה עוד יכולה בחורה לבקש?
בהתחלה היה לי קצת קשה, כי הייתי בודדה ומפוחדת, אבל בחכמתי (כי רבה!), מיהרתי להתחבר, הן לאינטרנט והן לטלוויזיה בלווין, ככה שמשעמם לא היה לי. לאט לאט, כשהתרגלתי, התחלתי לחיות חיים של רווקה תל-אביבית אמיתית, והיה כל כך כיף וכל כך משכר ומשחרר.
מבחינת השמיעה לא הייתה בעיה, כי הצטיידתי בפקס, וכשהייתי צריכה בכל זאת ליצור קשר טלפוני, התחברתי לאינטרנט וביקשתי מחבר או חברה, שהיו אונליין באותו רגע, לעשות עבורי טלפון. גם ה-SMS החל לצבור תנופה באותה עת (אני בטוחה שהיה לי חלק גדול בכך!). גם נעזרתי בכל מיני עזרים ללקויי שמיעה, כמו נורה שעמדה באמצע החדר והבהבה כל פעם שצלצלו באינטרקום ושעון מעורר רוטט, שהונח מתחת לכרית וזעזע את כל החדר כשהגיע הזמן לקום.
אלא שהימים התחילו לשעמם, בשנה שלישית מערכת השעות אינה עמוסה כל כך, והתחלתי להיות לחוצה בכסף. למרות אכזבות העבר (האכזבות הרבות, יש לציין), לא הייתה לי ברירה אלא להתחיל שוב לחפש עבודה. חרשתי יומם וליל את כל האתרים באינטרנט ואת כל לוחות המודעות, שלחתי קורות חיים למשרות שונות, החל בעבודה בעיתונים או/ו מקומונים, עבור לעבודה אדמיניסטרטיבית שאינה דורשת טלפונים, וכלה אפילו במכבסות. כלום. ברגע שראו שאני חירשת, אפילו אם העבודה היא אך ורק עם מחשב, לא רצו אותי.
לא התמלאתי כעס על העולם, בכלל לא, אולי רק עצב ואכזבה. אני יודעת שאנשים מפחדים ממה שהם לא מכירים, וכמה כבר מכירים חירשים? היכרות אמיתית, לא דרך החבורה שעוברת מבית קפה אחד למשנהו ומניחה בובות על השולחנות. בישראל אין כמעט מודעות או הסברה, לפחות בזמנו, ורוב הדברים הללו, התופעות החריגות והלא נעימות, מטואטאים מתחת לשטיח. אז פלא שמעדיפים לא להתעסק איתנו?
יום אחד פנתה אליי מישהי מוואלה לימודים, אמרה שהיא שמעה עליי וביקשה לראיין אותי. במהלך הראיון סיפרתי לה גם על הקשיים במציאת עבודה. כמה ימים לאחר מכן, אותה כתבת פנתה אליי, סיפרה שהיא מכירה היטב את יגאל בשן, ששמע על המקרה שלי ומעוניין לעזור באמצעות תכנית הרדיו שלו.
בשלב הזה הייתי כבר מיואשת, אז חשבתי what the hell?
כמובן שאת התכנית לא יכולתי לשמוע, אבל הייתי אונליין עם חברה, שהעבירה לי באיי סי קיו, בזמן אמת, את רוב הנאמר בתכנית. בשן קצת הגזים, אבל ההגזמות שלו גרמו למלא אנשים להתקשר, חלקם הציעו עבודה וחלקם סתם רצו להגיד כל הכבוד ולמסור את תמיכתם. מאד התרגשתי.
למחרת יגאל שלח לי פקס עם הפרטים של אלו שהציעו עבודה. רק משרה אחת נראתה לי פוטנציאלית, והשאר היו קצת מעבר לרמתי וכישוריי. הייתה זו הצעת עבודה מאולפני נ.ל.ס של עוזי פוקס (כן, כן, הזמר המזדקן והמהולל!) ברמת השרון, המציעים שירותי עריכה, הקלטה, כתוביות בטלוויזיה ועוד.
קמתי בבוקר, עטיתי על עצמי את מיטב מחלצותיי, התאפרתי (לראשונה ולאחרונה בחיי, אם לא סופרים את החתונה) ועליתי על אוטובוס לכיוון רמת השרון. המזכירה קיבלה את פניי וסימנה לי להתיישב בחדר ההמתנה. המקום די קטן ואפלולי, אבל כל הנעשה שם מאד מרגש, בעיקר עבור חולת טלוויזיה שכמוני (וכשאני אומרת חולה, אני מתכוונת לזה).
מאז שהתחרשתי, אני רואה כל הזמן עד כמה המתרגמים טועים וכמה הם זורקים זין (מישהו אמר מניח רעפים נוצרי?), כך שהייתי יותר ממוכנה להסתער ולהפוך את עולם הכתוביות בטלוויזיה על פיו.
ואז נכנס עוזי פוקס. אני מודה שבכלל לא ידעתי מי הוא, אלא בזכות גוגל, וגם אז זה לא אמר לי יותר מדי. מה, הוא שאל, את לא שומעת כלום?! הסתכלתי עליו כלא מאמינה. דה?!
אוי, אני מצטער, הוא הסביר, פשוט התרגום נעשה באמצעות השמיעה ולא קריאה של טקסטים, אז זה יהיה ממש בלתי אפשרי, אבל בהצלחה בהמשך.
נו, יופי באמת.
חזרתי הביתה, טיפה מבואסת וטיפה משועשעת. אולי הוא רק רצה את 15 (טוב, 5) דקות התהילה שלו, בהתחשב בזה שהוא כוכב העבר? אולי רק להראות לכל המאזינים שהוא מאד נדיב ובעל לב רחב?
כך או כך, חזרתי לנקודת ההתחלה.
מעט אחרי שפגשתי את איציק (ואני מזכירה זאת רק בגלל שלדעתי זה קרה בזכותו), פנה אליי אחיה קמארה, חבר טוב ומנכ"ל ארגון "בקול". הוא סיפר לי על עיתון גלובס, שהחל לשתף עם הארגון פעולה. הוא שוחח עם המנכ"ל, עמי אבן, על האפשרות שאני, בתור סטודנטית לתקשורת שמתמצאת במחשב, אוכל לעבוד שם.
למרות הפחדים שלי, שנבעו רובם ככולם מהיעדר ידע בכלכלה, איציק דחק בי לנסות. הלכתי לראיון, כאשר המראיין היה סגן המנכ"ל דאז, והתקבלתי לחודש ניסיון.
זה היה חודש מלחיץ ביותר. מי שלא ראה מערכת עיתון מימיו, לא ראה לחץ אמיתי מה הוא. לאף אחד לא היה זמן ללמד אותי, הייתי צריכה להכין כתבות ולהעלותן לאוויר ASAP, ובמקביל ללמוד מה זה (לעזאזל) אג"ח, שער חליפין, ניקיי, מעו"ף וכיוצא באלה מושגים, שעד אז היו עבורי איזוטריים בתכלית. ואם זה לא מספיק, כיצד לתרגם מאנגלית מונחים מעולם הכלכלה, ההייטק והנדל"ן.
לא קל, ממש דחפו אותי למים (מה שבדיעבד הסתבר כדבר טוב). אבל יותר משאני רגילה שמלחיצים אותי, אני רגילה להיאבק ולהוכיח את עצמי, והמצב רק הלך והשתפר, אם כי גם היום אני כל הזמן שואלת ובודקת. לכך נוספה העובדה, שרק מעטים הראו שהם לא יודעים איך לאכול אותי, וכל היתר התייחסו ומתייחסים אליי כאל אחת מהם, בייחוד הצוות המדהים במחלקה שלי.
אמנם עברו עליי הרבה לילות לבנים, בהם בכיתי לאיציק שאני לא יכולה יותר, אבל בסוף החודש התקבלתי לעבודה. זה היה לפני שלוש וחצי שנים.
מאז אני מודה לאלוהים כל לילה שהכיר לי את הבית הזה, את בית גלובס. לאורך השנים כולם היו (ועדיין!) כל כך נהדרים איתי, כל כך סתגלנים וחברותיים. אפילו הרשו רק למחלקה שלי להתקין מסנג'ר, כדי שכל הצוות יוכל להיות איתי בקשר במהלך העבודה. כשאני בבית חולים או כשיש לי יומולדת, עובדי גלובס הם הראשונים ששולחים סמסים, אימיילים, פרחים, וגם מתקשרים לאיציק.
כשזכיתי באות הנשיא לשוויון לאנשים עם מוגבלויות, היה זה בזכות המלצתו החמה של עמי אבן, שעם השנים אני מרגישה אליו כאל אבי השני. אין לי מילים לתאר עד כמה הם, ממש כל האנשים בגלובס, עושים עבורי והולכים לקראתי.
אני רק מקווה שהמקרה שלי הוא הוכחה לכל המעסיקים, שלהעסיק אנשים בעלי מוגבלויות זה לא רק חובה, אלא גם זכות גדולה מאד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
