מבחינה כרונולוגית, הגיע הזמן לספר לכם על החתונה. מדובר בתקופה של כ-8 חודשים, רוויה באירועים והתרחשויות, אז אני מתנצלת על הפוסט הארוך מהרגיל.
כשאיציק סוף סוף הרים ידיים ואמר לי כן, החלטתי לנצל עד תום את תקופת ההכנות לאירוע, יודעת שהיא לא תחזור (חמסה חמסה). לא ידעתי היכן להתחיל ואחת מחברותיי שחשה במצוקתי, עשתה לי הכרה עם פורום חתונות בתפוז (מס' 153, אם תהיתם).
כיאה לארוסה טרייה, בחרתי ניק חמוד ומתחנחן להפליא ונרשמתי לפורטל. נכנסתי לפורום והרגשתי כמו עליסה, שנופלת לעולם קסום, מוזר ושונה, עולם מקביל שהיא לא ידעה על קיומו קודם לכן.
בהתחלה קצת נבהלתי, כי בסך הכל רציתי להישבע אמונים לאיציק מול כל מכרינו, ועכשיו אומרים לי שאני צריכה להתאים את המפות למפיות?! מי בכלל שיער בנפשו שזה נתון להחלטת החתן והכלה?!
אוי, וצריך גם לבחור די ג'יי, צלם סטילס, צלם וידאו, בר, בר אקטיבי (מה זה?!), שמלה (ולמשקיעות באמת - אחת לקבלת הפנים, אחת לחופה ואחת נוספת לריקודים), נעליים, עיצוב חופה, מרכז שולחן (!!!!), ואם רוצים להיות אופנתיים במיוחד, אז גם מתנות לאורחים, מעגל תופים ויונים להפרחה (או שמא היה זה פרפרים?)...
אבל אתם כבר מכירים אותי, אני מאד סתגלנית. זה כיף ופנטזיונרי להישאב לתוך העולם הזה, בו הדילמה הקריטית ביותר, זו שמדירה שינה מעינייך, היא האם לסגור את השמלה עם שרוך או עם ריצ'רץ'. מה גם שהפורום היה מורכב ברובו מבחורות מקסימות, שעזרו ותמכו והפנו והמליצו, כך שבאמת התרגשתי עם כל מי שהתחתנה, שמחתי עם אלו שפרסמו תמונות וסיפורי חתונה ואהבתי ללוות את כולן בתקופה המלחיצה-מרגשת הזו. תמיד הייתה לי חולשה ל-sisterhood מסוג זה.
התחלתי לגרור את איציק לאורכה ולרוחבה של ישראל בחיפוש אחר גן אירועים, ואחר כך צלם ושמלה ובגדים לו וטבעות לשנינו ועוד ועוד ועוד. זה היה כל כך כיף, לעצור את החיים ולראשונה לא לחשוב על דברים כמו כסף ובריאות, אלא באמת ובתמים למלא את ראשך במחשבות על עיצובים וצבעי מפיות. איציק עצמו נהנה להסתובב איתי ועוד יותר אהב/העריץ את העובדה שאני מצויידת בהמלצות הפורום ובכל מיני תובנות, שהוא בחיים לא היה עולה עליהן לבד, ושהכל קיצר לנו מאד את כל תהליך החיפוש אחר נותני שירות.
כצפוי, הכי נהניתי מבחירת השירים בחתונה. יומם וליל הייתי חורשת אתרים עם מילים והמלצות, מעלה בפורום שאלות כמו "מה דעתכן על שיר X כשיר כניסה"? וכל ערב הייתי מברכת את איציק לשלום ב"יש לי! מצאתי את שיר שבירת הכוס/כניסה לחופה/סלואו ראשון האולטימטיבי!". מזל שבאיזשהו שלב נפגשנו עם הדי ג'יי שבחרנו, שקיבל בהבנה משולבת בהרמת גבות את זה שאני אחראית על המוזיקה (קניתי אותו לתמיד כשאסרתי עליו להשמיע שלמה ארצי), ונאלצתי להגיע לבחירה סופית של שלושת השירים.
איציק הכי נהנה דווקא מעיצוב ההזמנה, מעצב גראפי שכמותו. חברה חיברה לנו שיר מקסים ("לא צריך לקרוא שפתיים וגם לא שפת הסימנים, זו האהבה שמדברת ואותה כולם מבינים..") והוא עיצב הזמנה מעוררת התפעלות, ברוח "חתונת הסתיו".
במאי 2003 עברתי ניתוח להסרת גידול מעמוד השדרה, 5 חודשים לפני החתונה. את הניתוח לא יכולנו לדחות, כי מצב ההליכה שלי הלך והתדרדר ופחדנו שהגידול יגדל למימדים הרסניים יותר. בראש מורם ועם הרבה מחשבות חיוביות, כשכל שנייה אני שואלת כל אחד, גם כאלו שבמקרה עברו בבית החולים, אם הוא חושב שאני אוכל לצעוד לחופה עוד 5 חודשים, נכנסתי לחדר הניתוח.
לא היה קל, אבל היה לי למה לצפות, הייתה לי המון מוטיבציה להחלים ולהתחזק. חברים באו לבקר, ואפילו הופתעתי עד דמעות לקבל זר פרחים ענק מפורום חתונות. שום דבר לא יכל לקלקל את ההתרגשות, ובטח לא משהו פעוט ושולי כמו ניתוח בעמוד השדרה.
כשחזרתי הביתה, בקושי הלכתי, נאלצתי להיתלות על איציק כדי לעבור ממקום אחד לשני, אבל קניתי אופני כושר, התחלתי אימון אישי בבית פעם בשבוע ובנוסף הלכתי לדיקור סיני ולכירופרקט. המצב לאט לאט השתפר והרגליים לאט לאט התחזקו, אבל המצב לא חזר לגמרי לקדמותו.
אבל לא היה לי זמן להיות מדוכאת, שכן התחלנו לתכנן את הטיסה שלנו לקפריסין כדי להינשא באופן רשמי. תמיד ידעתי שאתחתן אזרחית, גם המשפחה לחצה לכיוון זה, ואיציק הסכים איתי לגמרי. מלכתחילה ידענו שהחופה בארץ תהיה קונסרבטיבית.
לילה לפני הטיסה התקשרה אלינו גיסתי לעתיד, שבאותו זמן הייתה חברתו של אח של איציק במשך 3 חודשים, ושאלה על המחירים בגן האירועים שלנו, כי היא רוצה להתחתן בספטמבר. לצערי, לקחתי את זה ממש קשה, גם כי לא כל כך סימפטתי אותה באותה עת (היא אמרה לי ליד כולם שזה ממש נהדר מצד איציק שהוא מסכים להיות איתי), וגם כי היא לא ניגשה לכל העניין בנימוס, אבל בעיקר כי זו הייתה תקופה כזו, בה החתונה נראתה כדבר הכי חשוב בעולם והרגשתי שאני לא יכולה לתת לאף אחד לגנוב לי את ההצגה. אני ממש מתביישת במה שקרה. מי שהצילה את המצב הייתה המאפרת המחוננת שלי.
בבוקר טסנו ללרנקה שבקפריסין, עם אבא וסבא. מייד כשהגענו, הלכנו לעירייה, שם חיכינו בתור עם זוגות נוספים. איציק ממש רעד מהתרגשות ("מה את רוצה ממני? אני מתחתן היום!"), ואילו אני רק חלמתי בהקיץ על שינה טובה. בתוך לשכתו של ראש העיר נכחו הוא, מזכירתו וטייפ שניגן את מארש החתונה. ראש העיר הקריא כל מיני דברים, תוך שאיציק מסמן לי על המדריך שקיבלנו היכן הוא נמצא (נו, כמו בפסוקו של יום), ולאחריו אנחנו הקראנו שבועות באנגלית (I solemnly swear…), נתנו אחד לשנייה את הטבעות שרכשנו מבעוד מועד, חתמנו על "הכתובה" וגם אבא וסבא חתמו, בתור העדים שלנו, וזהו, היינו לבעל ואישה.
חזרנו הביתה עוד באותו ערב. לא ממש התרגשתי, כי זה פשוט הרגיש נכון וטבעי.
בחזרה בארץ נשאבנו שוב לקלחת הסידורים וההתארגנויות. התחלנו לחשוב מה נעשה עם הריקודים, הרי הרגליים שלי לא מאפשרות לי לעמוד, קל וחומר לרקוד, ערב שלם. הצעתי שנזמין רקדנית בטן, וכך תתאפשר לי קצת מנוחה, וגם יהיה שמח. באופן כמעט אוטומטי ניגשתי לאופציית החיפוש בפורום חתונות, שגם הפעם לא איכזב.
איציק הרים טלפון לרקדנית המומלצת (זה היה סידור העבודה בינינו – אני על מציאת המלצות, הוא על הטלפונים), אך היא אמרה שהיא לא עובדת יותר, ונתנה לנו מספר טלפון של רקדנית אחרת בשם נוּרה. איציק, שהיה בשוונג, מייד התקשר לנורה, דיבר איתה קצת, ותוך כדי שיחה הסתבר שיש לה אתר באינטרנט. נכנסתי לאתר ומה רואות עיניי? תמונה של המתרגלת שלי בסטטיסטיקה, נורית, לבושה כרקדנית בטן. כל כך צחקתי וכל כך התרגשתי, כי מדובר במישהי שאני מאד מאד אוהבת, שגם נתנה לי שיעורים פרטיים, והרגשתי כאילו זה סימן משמיים.
אני אוהבת כאלה סימנים משמיים... גם לעובדה שהצלמים צילמו בעבר חתונה של חירשים וכבר צילמו מישהי עם שיתוק בפנים התייחסתי כאל סימן משמיים, וכולם היו סימנים לכך שמישהו בהחלט רוצה שהחתונה הזו תתרחש.
הרוב היה מוכן, בעיקר כי עשינו הכל באיזי, מרחנו את ההכנות על פני שמונה חודשים. אלא שהלחץ האמיתי היה עוד לפנינו, דהיינו הכנת רשימת מוזמנים וסידור שולחנות. זה היה כזה כאב ראש, כל כך הרבה צעקות על בני המשפחה השונים, שברגע האחרון נזכרו שיש 50 איש שהם שכחו לרשום. אזהרה ממני – גם עם טבלאות אקסל ותיקיות מסודרות (ואו-הו, כמה קבצים כאלו שאני הכנתי..), משהו אחד לפחות יתפקשש, אז הכי טוב לזרום עם זה.
שבועיים לפני החתונה ערכה לנו משפחתי הבאר-שבעית חינה שלא מהעולם הזה.. היה כל כך שמח וכל כך צבעוני ומרגש, שאפילו הצד המגה-אשכנזי של משפחתי נתפס בעדשת המצלמה מענטז כאילו אין מחר. היה בפירוש אחד הערבים היותר קסומים ומרגשים בחיינו, שנינו עם הלבוש הטוניסאי המסורתי וכולם רוקדים סביבנו.. קולולולולו!!
כשבוע לאחר מכן ערכו לי חברותיי, בניצוחה המדהים של טלי חברתי הטובה ביותר מכיתה ו', מסיבת רווקות, שגם היא עלתה על כל הציפיות שלי. אין כמו החברות המדהימות שלי (שמעתן?). הן הביאו למסיבה הזו כל כך הרבה אור ואהבה ורצון טוב.
אז ליום החתונה הגעתי במצב רוח מרומם, אנרגיות חיוביות ואינספור פרפרים בבטן.
ביום שבת שלפני החתונה סבא שלי ואשתו הזמינו אותנו לארוחת צהריים במסעדה ונתנו לנו במתנה שני לילות במלון שרתון ת"א, הלילה שלפני החתונה והלילה שאחרי. החדר היה בקומת המנהלים המפנקת והיה כל כך מקסים שם.. כמובן שלא ישנו מרוב התרגשות, ובראשון בבוקר הזמנו את חברו הטוב ביותר של איציק, גילי הליצן, לאכול איתנו ארוחת בוקר. כשסיימנו את ארוחת הבוקר (העשירה מאד, למרות שבחרתי בקערית קורנפלקס וגם זה בקושי), גילי ואיציק הסיעו אותי לסלון של אתי, שם היא איפרה אותי ושותפתה עשתה לי תסרוקת. טלי הגיעה גם היא, כדי להתאפר, להזתרק וללוות אותי, ואחריה הצלמים, תמי ואלי, וכל האווירה הייתה של התרגשות וציפייה.
אחרי מה שנראה כנצח, עשו ממני נסיכה.. באמת שאם לא הייתי יודעת שזו אני, לא הייתי מזהה את עצמי. אם אתם תוהים, הפרפרים לא עזבו לי את הבטן, רק התפרעו יותר ויותר...
סוף סוף איציק הגיע. הוא נראה כל כך מדהים, עם החולצה המקסימה והעניבה שהוא התעקש לענוב. המפגש היה באמת מרגש, לא האמנו שהנה, זה קורה, ואנחנו נוסעים מכאן לערב של חיינו... כמובן שהחתן שכח לאסוף את זר הפרחים, אז נאלצנו לעשות סיבוב, ולכן לא הצטלמנו בשוק הכרמל, כמו בתכנית המקורית, אלא בנמל. התמונות יצאו מדהימות, even if I do say so myself. מובן שהקפדתי לא לחייך, כדי לא להרוס את התמונות עם השיתוק שלי.
בדרך לגן עצרו לנו הצלמים בדוכן ירקות ופירות כדי שבכל זאת יהיו לנו כמה צילומים דמויי-שוק, אלא שדווקא לדוכן הזה, דווקא בשעה הזו, הגיעה האקסית של איציק, ממנה הוא נפרד כי היא רצתה להתחתן. אם מבטים היו יכולים להרוג...
הגענו לגן האירועים ומייד התחלנו לבדוק שהכל מתקתק, וכמובן ששום דבר כמעט לא תיקתק. לשם הדגמה, שמנו לב ששכחנו בבית המלון את הלאפטופ שלי, אותו היינו חייבים בכדי שהמתמללת ששכרנו תוכל לתמלל את הטקס, תמלול שהוקרן על מסך גדול, לטובתי ולטובת אורחיי כבדי השמיעה. נגישוּת זה הרי שם המשחק. טלפון מהיר לחברה שלנו סידר גם את העניין הזה.
איציק המשיך להתרוצץ, ואילו אני התפניתי לסדר פינת הנצחה לאמא שלי. הרגשתי שהיא חייבת להיות נוכחת באירוע הזה, שחייבים לכבד אותה, כי הרי בלעדיה לא הייתי מגיעה עד הלום. אי לכך, העמדנו בכניסה שולחן גבוה, כיסינו אותו במפה לבנה, מילאנו את השולחן בנרות נשמה ולידם שמנו מצית, שכל מי שירצה יוכל להדליק. לא חסרו אנשים שאמרו שזה בטעם רע, לערבב שמחה בעצב. שילכו לחפש...
כשהגיעו האורחים, שכחתי בבת אחת מגינוני הכלה הטרייה (אוטוטו) וקפצתי על כל אחד מהם בהתלהבות. כמובן שהכתפייה של השמלה נקרעה, אבל בשביל מה יש צלמת עם פאוצ' ובתוכו כל כלי התפירה עלי אדמות?
כשכולם הגיעו וקבלת הפנים הייתה בעיצומה, גילי ולהקתו, ZAZA פתחו במופע לוליינות מדהים, עם אש, ג'אגלינג וכיו"ב. זו הייתה מתנתם לחתונה שלנו. כל כך התרגשתי שהם התאמצו כל כך רק בשבילנו.
למרות מחאותיי, איציק ודוד שלי משכו אותי מקבלת הפנים בכדי לחתום על הכתובה (כבר אמרתי שהתעקשנו על חתונה שוויונית?). אחרי החתימה, סבא ואבא הובילו אותי לחופה. בחופה רעדתי מאד, אבל הקפדתי להתרכז בכתוב על המסך כדי לא להתעלף, או, לחילופין, להתחיל לטפטף. החלפנו שבועות, טבעות, שתינו יין (לבן! בפורום לימדו אותי שלא כדאי להסתכן עם אדום, מחשש לכתמים בשמלה) ובסוף, לבקשתי/דרישתי, גם אני שברתי כוס.
להפתעת כולם, איציק נטל מידי הרבי את המיקרופון ופצח בנאום מאולתר, שלא הותיר עין אחת יבשה באולם. הוא דיבר על התלאות שאנחנו עוברים ביחד, על האהבה שלנו... וכו' (מצנזרת מפאת קיטש).
כשהוא סיים, מייד החלה הנהירה של כל האורחים לנשק ולחבק. זה היה החלק הכי טוב בכל החתונה!
האוכל היה נהדר (נו, ברור שאכלתי!), הריקודים היו כייפיים ושמחים (ממש הרגשתי שאני מרחפת! כאילו מעולם לא היו לי בעיות ברגליים או באוזניים), ההופעה של נורית הייתה מעולה וכולם נהנו, רקדו, השתוללו... מדי פעם, העפתי מבט סביב רק כדי לראות את כל האנשים שאני הכי אוהבת בעולם שמחים איתי ורוקדים איתי, כולל הרופא שלי, שמלווה אותי כמעט 20 שנה וכולל ראש החוג לתקשורת (שהייתה גם הבוסית של נורית, שזה קטע ענק בפני עצמו).
היה ערב קסום, מלא שמחה ואהבה וחברוּת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
