מעט לפני החתונה, עניין של חודשים ספורים, התפרסמה בעיתון והופצה באימייל מודעה, הקוראת לאזרחי ישראל להציע מועמדות של אזרח או אזרחית אחר/ת לקבל "אות השוויון" מאת נשיא המדינה.
מדובר באות שוויון הניתן לבעלי מוגבלויות, שמיישמים בפועל את עקרונות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.
בעצם, טוב מראה עיניים, אז אני מוסיפה את הקול הקורא של השנה, כי כנראה שלא חשבתי קדימה, שנניח - יהיה לי בלוג - ומחקתי את הקול הקורא "שלי" -
באותה עת, כשקיבלתי את המייל כחלק מרשימת התפוצה של ארגון "בקול", השתעשעתי במחשבה לשנייה וחצי, אבל לא באמת האמנתי שמגיע לי דבר כזה, מה גם שהייתי עסוקה בענייני חתונה, החזרה להליכה נורמלית וכתיבת עבודות סמינריונית כדי לסיים כבר את התואר.
מס' ימים לאחר מכן, בעודי יושבת מול המחשב במערכת, הגיע אליי אימייל מפרופסור דפנה למיש, ראש החוג לתקשורת. יש להוסיף – ראש החוג הנערצת. היא צרפה למייל את הקול הקורא והציעה לי שהיא תגיש את מועמדותי. הסמקתי והתרגשתי ואמרתי לעצמי – קארפה דיאם.. מה כבר יכול להיות? אם מישהי כל כך מדהימה ומוערכת מאמינה בך, אולי בכל זאת יש דברים בגו.
כתבתי לאחיה קמארה, והוא הציע לי להגיש את המועמדות בשם ארגון "בקול", ואמר שזה גם טוב בשבילנו, כארגון, וגם מגדיל את סיכויי. אז מכתב המלצה מאחיה – יש, מכתב מדפנה – יש... אבל צריך עוד אחד.
חשבתי לגשת לעמי אבן, אבל היססתי. מה קורה לך? שאלתי את עצמי, מה נפל עלייך שאת חושבת שמגיע לך אות מנשיא המדינה? מי את חושבת שאת, שמנכ"ל גלובס בכבודו ובעצמו יכתוב לך מכתב המלצה?
בזכות עידודו של הסמנכ"ל דאז, אותו אחד שקיבל אותי לעבודה, אזרתי אומץ וביקשתי. המכתב, שקיבלתי תוך מספר ימים, היה כל כך מדהים. בעצם, כל שלושת המכתבים היו, עד כדי כך שאיציק פקסס עותקים מהם לכמה חברי משפחה, למרות מחאותיי.
עד שראיתי זאת שחור על גבי לבן, לא חשבתי שזה מה שחושבים עליי, לא שאני גיבורה או/ו אמיצה (את זה אתם כבר יודעים שאני לא אוהבת), אלא שאני אדם אופטימי וחברותי ואהוב... שזה הרבה יותר חשוב לי.
את המכתב של עמי צרפתי למכתב של דפנה, את שניהם צרפתי לקורות החיים שלי, ושלחתי לאחיה, שכתב המלצה משל עצמו והעביר הכל לוועדה הציבורית, שמחליטה על הזוכים. לא נותר אלא לחכות.
הסתבר לי שבקול החליטו להגיש את מועמדותו של אדם נוסף, פרופסור ג'רי רייכשטיין, שהקים את הארגון. הרגשתי לא נעים והתפללתי שהוא זה שיזכה מבין שנינו. לו מגיע הכבוד הזה הרבה הרבה יותר ממני.. הוא אדם מבוגר שעשה רבות למען לקויי השמיעה, השפיע ועדיין משפיע על חייהם של אינספור בני אדם. ג'רי כתב לי שהוא מקווה שדווקא אני אהיה הזוכה.
חיכיתי וחיכיתי, ניסיתי להעסיק את עצמי, הן בעבודה והן עם ארגון החתונה, אבל לצערי אני פשוט לא יודעת לדחות סיפוקים. אם יש משהו שאני גרועה בו, אבל ממש, זה זה. מדי יום ביומו הייתי רצה למטה לבדוק את תיבת הדואר חמש או שש פעמים, במחשבה שאולי הגיע איזה מכתב, איזו הודעה, משהו.
יום אחד הייתי בבית ואיציק בעבודה. רצתי כהרגלי לתיבת הדואר, ומבעד לחריצים הקטנים ראיתי מעטפה ירוקה – דואר ממדינת ישראל. וואו, חשבתי, זה בטח זה! אלא שבדיוק ביום ההוא לא מצאתי את המפתחות ולא היה לי איך לפתוח את התיבה.
אז מה עושים? מחכים 5-8 שעות עד שאיציק יחזור? Like hell.
חשבתי וחשבתי מה לעשות, והחלטתי שמה שאני זקוקה לו הוא סיעור מוחות עם עוד מישהו, אלא שהייתי לבד בבית. מייד העליתי את הסוגייה כבדת המשקל בפורום ולהפתעתי, מלבד אמפתיה וסימפטיה, קיבלתי גם שלל הצעות מעניינות מאד, שלא לומר יצירתיות.
חמושה ברעיונות מקוריים, שנאמר לי שנוסו בהצלחה, מיהרתי למגירת המטבח, שלפתי את המלקחיים לספגטי וסכין שף דקה וחדה במיוחד וחזרתי למטה. וככה, במשך חצי שעה-שעה הבאות (לא שמתי לב לזמן. הייתי מאד מרוכזת במשימה שלפניי) ניסיתי לשלוף את המכתב מהחריץ. אמנם שילמתי בכמה שריטות בידיים מהסכין, אבל המשימה הוכתרה בהצלחה!!
איך שהוצאתי את המכתב, נפלה מהיד שלי, שבשלב זה הייתה מיוזעת כולה, טבעת האירוסין, והתגלגלה לה, אלוהים יודע לאן. כמה שכנים הגיעו והתחילו לחפש יחד איתי, כאשר אחד מהם הגדיל לעשות והביא מהדירה שלו זכוכית מגדלת.
סוף טוב הכל טוב – הטבעת נמצאה, ויכולתי להתפנות לפתוח את המכתב, אחרי ההתנצלויות והתודות המתבקשות לכל השכנים שעזרו.
"שלום רב, רצינו להודיעך שקיבלנו את ההמלצה לקבלת אות השוויון. אנו בוחנים אותה וניידע את המועמדים בהקדם".
מה יהיה, מתי אני אלמד לדחות סיפוקים?
חלפה עוד תקופת זמן, משהו כמו חודש אם איני טועה, ובעיצומו של יום עבודה, עמי הגיע למקום מושבי, חייך אליי והגיש לי דף נייר, עליו כתוב בעט "שירה, זכית באות השוויון!". העברתי את עיניי מהנייר אליו וחוזר חלילה ואחרי מספר פעמים כאלו פרצתי בצווחות שמחה.
מייד כל הצוות שלי שישב בחדר, ראה את המתרחש, ולא הבין, פנה אליי במסנג'ר ושאל על מה המהומה. אחרי כל המזל-טובים, התחלנו לפנטז על מה אעשה עם כל הכסף שאזכה... לא יודעת למה, היינו כולנו כל כך בטוחים שמדובר בפרס כספי (זה מה שקורה כשעובדים בגלובס? :-)).
ב-3.12 היה עלינו להתייצב בירושלים, לטקס קבלת האות. אף אחד לא פנה אלי בתקופה שלפני הטקס וביקש ממני לכתוב נאום או משהו דומה, אז תארתי לעצמי שאצטרך לאלתר, ולכן את רוב זמני הפנוי העברתי בניסוחים של נאום התודה המאולתר שלי ("תודה להוריי שהביאוני עד הלום..." "זה כבוד רק להיות מועמדת.." "תודה לשאר המועמדים.." וכו').
אני חייבת בכל זאת לציין שמעבר להרגשת הסיפוק האישית שלי, יש בזכייה כזו משהו מאד מאד מעליב. מבחינתי, זוהי תעודת עניות לחברה הישראלית, שההשתלבות בה כל כך קשה ורצופת מכשולים, עד שמי שמצליח זוכה בפרס מיוחד. ומי שמצליח זה לא בגלל שהוא טוב או מוצלח יותר, אלא משום שהוא קיבל כלים אחרים, הזדמנויות אחרות וטובות יותר, כמו חינוך וכסף.
ביום עצמו מאד התרגשנו. בחרנו בגדים בקפידה, הלכנו להסתפר ותרגלנו נשימה נכונה. בדרך לשם אספנו זוג חברים טובים, שרון ועידו, שהם אחד הזוגות הכי נפלאים שהכרתי (ואני לא אומרת את זה רק בגלל שאני יודעת שהם קוראים פה!). ריגש אותי מאד שהיה להם כל כך חשוב להיות שם בשבילי, אפילו במזג אוויר קר ואפילו בירושלים הרחוקה.
הגענו לאולם וראינו את כל המשפחה – אבא שלי, סבא ואשתו, דודים שלי, אמא של איציק ואח שלו, כולם מצפים, מתרגשים.
התיישבנו בשורה של מקבלי האות (חוץ ממני היו עוד 5 זוכים) ופתאום עמי אבן ניגש אלינו. הייתי בהלם.. מתל-אביב עד לירושלים בערב חורפי כל כך, עמי טרח לבוא רק בשבילי? ועוד לבד? התחבקנו והתנשקנו והוא העביר לי מעטפה, שהכילה העתק של המייל שהוא שלח לכל עובדי גלובס, ובו הוא סיפר על הזכייה שלי ועל כמה שכולם בבית-גלובס גאים בי.
רציתי להתחיל לבכות, אלא שאז האולם החשיך והטקס החל. מה אומר לכם? היה מביש ביותר.
כל מיני אנשים שלא קשורים למוגבלויות, ברובם, עלו לבמה ונשאו נאומים ארוכים ומייגעים, פעמים רבות חסרי רלוונטיות, ואחריהם הזמינו אותנו אחד אחד לעלות ובכלל לא נתנו לנו לדבר.
כן, נותנים לנו פרסים על שוויון, אבל הקול שלנו עדיין לא נשמע. היש אירוני מזה?
בסוף הייתה הופעת ריקוד מאד מאד ארוכה, ואחריה פרשנו הביתה בהרגשה מזופתת. רק מקווה שמדובר היה בחבלי הלידה של הטקס הזה, שהייתה זו הפעם הראשונה שהוא נערך. כמובן שגם אני וגם עמי שלחנו מכתבים זועמים, וכולי תקווה שהם עזרו לשפר את המצב.
התעודה הממוסגרת עצמה יפה ומרשימה (חבל שאין לי סריקה) ונכתב בה –
על אשר באישיותך ובעשייתך פרצת דרך לאחרים,
ואשר הנך מהווה מודל ודוגמא להשתלבותם ותרומתם של
אנשים עם מוגבלות לחברה הישראלית.
על החתום, חברי הוועדה הציבורית – השופט מאיר שמגר, ח"כ שאול יהלום, גילה אלמגור, מרדכי וירשובסקי, חיה יצחקי, עמיחי בן דרור ושחר יהלום.
ברור שאף אחד לא טרח לזכור להביא מצלמה, אז זה מה יש -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
