לפעמים יש לי הרושם שחלק מהקוראים מעדיפים לקרוא דווקא על התקופות הקשות, על סיפורי ה"גבורה" שלי, אז קבלו את החלק האחרון, בינתיים (כבר אמרתי שאני בת 28 עוד שבוע?), בסיפור חיי, שהוא גם החלק הכי חשוך, ועם זאת הכי מוּאר. למעשה ועבורי, זוהי רק ההתחלה...
בסביבות מאי 2004, קצת יותר מחצי שנה אחרי החתונה, ושנה מאז הניתוח האחרון, חיי היו ממש גן של שושנים. קנינו דירה ברמת גן (4 חדרים פלוס מרפסת), שנינו עשינו חיל בעבודה, סיימתי את התואר (!!!) וחיי החברה שלנו לא יכלו להיראות טוב יותר.
עד שלילה אחד התעוררתי בצרחות, בשל כאב איום שפילח לי את החלק הימני של הראש. אני לא חושבת שאפשר להסביר את עוצמת הכאב הזה, אז לאלו מכם שחוו מיגרנה – תכפילו את הכאב במיליון. צרחתי, בכיתי, לקחתי כדור (רוקל) וחזרתי לישון. חשבתי שזה חד פעמי, ושאולי אכן מדובר במיגרנה חזקה מהרגיל, אלא שבשבוע שלאחר מכן כל לילה בסביבות ארבע התעוררתי עם כאב דומה.
חברות שלי הציעו, כשעשינו מפגש בנות והלכנו לסינמה סיטי לראות "ריקוד מושחת 2", שיש לי שעון מעורר בתוך הראש. צחקנו על זה, לא חשבנו בכלל שיכול להיות שמדובר במשהו רציני.
כעבור כמה לילות סיוטיים כאלו כבר לא יכולתי יותר ובארבע וחצי בבוקר נסענו למיון באיכילוב. מנהל המיון הוא חבר אישי, והטיפול שם היה מסור וזריז. לקחו לי דם, עשו לי סי.טי מוח ולא מצאו כלום, אך אני ידעתי שהשמחה מוקדמת מדי, שאין לסמוך על סי.טי, קבענו גם MRI. מסתבר שגידול במוח גדל מאד ולחץ על עצב מס' 5, מה שגרם לכאבים העזים וגם להחמרת השיתוק בצד ימין של הפנים.
נכנסתי להיסטריה, אבל ממש. בבת אחת הציפו אותי הזכרונות מניתוח הראש בגרמניה, התמלאתי חרדות והייתי בטוחה שזהו, אלו ימיי האחרונים. זה כל כך מרושע, מתסכל ומייאש שמשהו כזה קורה דווקא כשהחיים מאירים לי פנים. אבל כרגיל, ובזכות איציק, הפאניקה שלי נמשכה יום-יומיים לכל היותר וכשהיא שככה, פצחתי במחקרים משל עצמי – באינטרנט, בעיקר - וגיליתי שקיים פתרון נוסף לגידולי מח – הקרנות.
מכיוון שמדובר בסוג גידולים שהוא גם שפיר וגם גדל מאד לאט, היה לנו זמן, אז שלחנו דיסקים עם ה-MRI למכוני הקרנות נחשבים בארה"ב וגרמניה, ובמקביל, ערכנו ביקורי התייעצות אצל כל מומחי המח בארץ. ידעתי רק דבר אחד – אני בשום אופן לא נכנסת לניתוח, וזו עובדה מוגמרת שהצבתי בפני כולם.
הפרופסור שמלווה אותי מאז החלה המחלה, פרופ' רכבי משיבא, פיקח על החיפוש אחר הפיתרון הטוב ביותר. הוא אחד היחידים שאני סומכת עליהם, כי בשבילו אני שירה, לא פציינטית נוספת, והדבר היחיד שעומד לנגד עיניו הוא טובתי.
מובן שרוב המנתחים המליצו על ניתוח וציינו את מה שכבר ידעתי "ההקרנות לא בטוח תצלחנה ואחריהן יהיה קשה יותר לנתח", "לעומת ניתוח, ההקרנות משאירות את הגידול בתוך המח", "הגידול יכול להתחיל לגדול שוב עוד כמה שנים, גם אם ייעצר בזכות ההקרנות". טוב, חשבתי, זה המקצוע שלהם – ניתוחים – ואני יודעת מניסיון העבר שלחלק מהמנתחים (חלילה לי מלהכליל), ובעיקר מנתחי מח, יש "תאוות סכין".
בכיתי רק פעם אחת ויחידה, אחרי שנפגשנו עם מנתח ידוע שם בהדסה ("הוא ממש וירטואוז!"), שאמר לי בקרירות ובפשטות, כאילו הוא מקריא לי רשימת מכולת, "אין מנוס מניתוח. את בטוח תסבלי אחרי הניתוח מהחמרה בשיתוק בפנים, צניחת העפעפיים בלי יכולת לתקן ואולי גם קשיים בדיבור". שלום.
מנתח ישראלי אחד בלבד, פרופ' משה הדני, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בשיבא, בחן היטב את קורות החיים שלי, שאני לוקחת איתי תמיד לפגישות עם רופאים, ראה שאני עובדת ושיש לי חיים מלאים, ופסק שהדבר האחרון שאני זקוקה לו עכשיו זה ניתוח קשה נוסף. הוא כתב מכתב למנהל יחידת ההקרנות בשיבא, שאמר כי אולי באמת עדיף לנסות הקרנות, בהתחשב בכל הסיכונים הכרוכים בניתוח. אז התחלנו לגלגל עניינים.
בתחילת יוני עזבתי את העבודה, אמנם כבר לא סבלתי מכאבי ראש, הודות לתרופות מיוחדות שרשמו לי במרפאת הכאב, אך הייתי חלשה מאד.
אם כן, ישבתי כל היום בבית וחיכיתי למועד תחילתן של ההקרנות, מהרהרת בגודל ההחלטה שהייתי צריכה לקבל, ניתוח או הקרנות. בתור ילדה, ההורים שלך מקבלים את ההחלטות האלו, אז יש את מי להאשים אם ההחלטה מתבררת כטעות, אבל עכשיו אני לבד.
בינתיים עשיתי MRI של עמוד השדרה, מאד שגרתי ולמטרות ביקורת בלבד, ומסרתי את תוצאותיו למנתח שלי.
באחד מן הימים, אני חושבת שזה היה יום שני או שלישי, בעודי יושבת מול המחשב ומשחק טקסט-טוויסט, קיבלתי SMS מאיציק שהוא חוזר הביתה כי הוא צריך לדבר איתי.
?!
"ד"ר פלדמן התקשר. הוא ראה משהו דחוף ב-MRI של עמוד השידרה וביקש שנתאשפז מחר לניתוח. בבקשה אל תכנסי לפאניקה", איציק אמר לי בעיניים דומעות כשהוא נכנס הביתה. מה?? אבל רגע, אנחנו עכשיו עם הגידול במח, הקרנות וכו'... עצור רגע, שני דברים לא יכולים לקרות לי בבת אחת! אתה משקר!
הוא לא שיקר.
למחרת הגענו המומים ומבולבלים לבית החולים, שם פגש אותנו האחראי על ההקרנות, אמר שהרופאים דיברו ביניהם והחליטו שאחרי הניתוח אין מניעה שנתחיל עם הטיפולים.
חלשה, בקושי הולכת, מסוממת מכל התרופות, התאשפזתי ולמחרת נכנסתי לניתוח, שהיה קשה יותר מקודמו. על עמוד השדרה לחצו 2 גידולים, אבל במקומות שונים, ולכן הוציאו רק אחד, את הגדול והמסוכן יותר.
נותחתי ביום רביעי, ולמרות שמצב הרגליים התדרדר לאין שיעור, ביום שישי בבוקר אמרתי בנחרצות לד"ר פלדמן – "טוב, עברו יומיים ואני לא נשארת פה בסוף השבוע. תגיד לכולם לשחרר אותי מייד". כך הוא עשה.
ההקרנות עצמן דווקא עברו יופי, 10 טיפולים ואפס תופעות לוואי מיוחדות, חוץ מאולי קצת יובש בפה. כל יום הגיע אלינו אמבולנס פרטי, שלקח אותי לבית החולים. לא יכולתי ללכת וגרנו בקומה שלישית בלי מעלית, אז הורידו אותי עם כסא מיוחד.
זו הייתה תקופה מאד משפילה וחשוכה בחיי, שלא לומר מייאשת. כל היום שכבתי במיטה וראיתי טלוויזיה, או, בעצם, בהיתי בה. לא יכולתי ללכת, וכסא גלגלים לא היה נכנס לדירתנו הפצפונת, מה עוד שהייתי כל כך כל כך מדוכאת. בהתחלה עוד הצלחתי ללכת עם איציק, כשהוא הולך אחורה ונותן לי שתי ידיים, אבל המצב בבת אחת התדרדר ולא יכולתי לעשות גם את זה.
ממש לפני שצללנו שנינו לתהום, כעבור חודשיים-שלושה, עברנו לדירה שלנו ברמת גן, קומה שישית עם מעלית וחניון תת קרקעי. מיותר לציין שאיכות החיים שלנו, ושלי במיוחד, השתפרה פלאים. בד בבד גם התחלתי לעבוד מהבית 3 ימים בשבוע (שיבורכו החבר'ה בגלובס), כאשר את היומיים הנותרים הקדשתי לאשפוז יום בבית לוינשטיין (אליו בקושי הצלחתי להתקבל), שכלל פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק וגם מגוון חוגים, כגון קרמיקה.
גם איציק החל לעבוד שלושה ימים בשבוע, ובימים אלו שכרנו עובדת זרה (חוקית), שעוזרת לי במה שצריך ומטפלת בבית.
חשוב לי להדגיש שלאורך כל אותה תקופה, ולא משנה מה קרה ואיך הרגשתי, לא הפסקתי להאמין שאחזור ללכת.
מהסביבה קיבלתי חיזוקים מדי יום, מהעבודה, מהמשפחה ובעיקר מהחברים. כולם (אפילו אנשים שאיני מכירה) לא הפסיקו, אפילו ליום אחד, לשלוח אימיילים, הודעות בסמס, לבוא לבקר וכל הזמן לחזק את ידיי. אחת העובדות בגלובס אמרה לצוות שלי שהיא וכל הכפר שלה מתפללים עבורי כל הזמן..
אחרי הניתוח הכירה לי אישה מדהימה בשם עדית פאנק את גבי, שנתן ונותן לי טיפולים בפסיכותרפיה גופנית. אנחנו עובדים על מדיטציה, דמיון מודרך והכי חשוב – האמונה שלי בעצמי. לא יודעת היכן הייתי בלעדיו.
כדי להרגיש שאני עושה כל מה שניתן, התחלתי לרכוב על סוסים כדי לשפר את שיווי המשקל, חזרתי לדיקור סיני, הומאופתיה וחדר כושר טיפולי.
היה נראה שהמצב משתפר לאט לאט, ואפילו התחלתי להסתובב במחלקה בלווינשטיין עם הליכון ועם סד מיוחד שבנו לי לרגל.
ואז פתאום חלה התדרדרות. יום אחד פשוט לא הצלחתי להזיז את הרגליים. בתוך תוכנו ידענו שהמשמעות היא שהגידול השני, זה שלא הוציאו, גדל והוא לוחץ על עמוד השדרה, ובין היתר – גורם לי גם להתקפים משתקים של כאבי בטן ולחוסר תפקוד כללי.
פחדנו יותר מכל שניתוח נוסף – משמעו נכות לכל החיים. שוב עשינו MRI, שוב בררנו לגבי הקרנות, אבל הפעם קיבלנו תשובה שלילית מכולם – הגידול גדול מדי והדבר מסוכן מדי. הפעם באמת אין מנוס מניתוח.
לקחתי נשימה עמוקה מאד (מאד!), הלכתי גם למטפל בביו-אנרגיה שהמליצו לי עליו ונכנסתי שוב, בפעם השנייה תוך שנה, לניתוח.
אני חושבת שזה היה קסם, קסם שחיכיתי לו מגיל 14. כשהתעוררתי מהניתוח, ראיתי את ד"ר פלדמן (שיזכה למצוות) עושה לי ת'אמבס אפ והתחלתי לפטפט עם האחים והאחיות. בד"כ כשאני מתעוררת מניתוח, אני פורצת בבכי, בגלל הכאבים ואי הנעימות כתוצאה מההרדמה.
הרגליים שלי החלו לכאוב לי בטירוף, מה שהוסבר לי שהוא טבעי כשהלחץ מוסר.
התחלתי להזיז את הרגליים! הן התחילו להקשיב לי, להיות ממושמעות! כל המחלקה, שכבר הספיקה לאורך השנים להכיר אותי ובעצם אני בת בית שם, סוג של VIP, הייתה בהלם, כולל הרופאים המנתחים עצמם. לא רק שהנורא מכל לא קרה, הטוב מכל קרה! כרגיל, השתחררתי כעבור יומיים והחיים החלו לשוב למסלולם.
חזרתי לפיזיותרפיה (לא בבית לוינשטיין), חזרתי לחדר כושר ולכל שאר הטיפולים ואני מתחזקת מיום ליום. קשה לי להאמין שבפחות משנה עברתי ניתוח קשה בעמוד השדרה, הקרנות למח ועוד ניתוח... כשאני חושבת על המצב בו הייתי לפני שנה, ביום הולדת 27, אני לא מאמינה שעברתי כזו כברת דרך בשניים עשר חודשים בלבד.
עכשיו אני פנויה יותר, גם רגשית, לשמוח מהעובדה שההקרנות למוח הצליחו...
אסיים בנימה אופטימית – בשבת האחרונה ירדתי למטה עם הכלבה האהובה שלי, סוניה, ועם איציק בלי כסא גלגלים, אלא בעזרת הליכון. כמובטח, אני חוזרת ללכת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
