אחרי מספר פוסטים אישיים ברציפות, שלקחו ממני קצת אנרגיות, אני אנצל שוב את הבמה הקטנה הזו כדי לדבר על דברים חשובים באמת, ולא סתם הטלנובלה שהיא חיי.
העניין שלי ב-disability studies החל בשנתי השלישית בלימודי תקשורת באוניברסיטה, כשעוד הייתי "רק" חירשת ולא נכה, המתניידת בכסא גלגלים. התחום נמצא בחיתוליו, שכן עד השנים האחרונות, וגם היום, רוב האנשים שעוסקים בנכויות הם מהתחום הרפואי המדעי, מ"המודל הרפואי", הטוען, שהנכות או הלקות היא בעיה גופנית בלבד, בעייתו של הפרט ולא של החברה.
בצד החיובי, התוודעתי לדוקטור נורית גוטמן, שדרך הקורסים שלה, שרובם עסקו, במידה זו או אחרת, בשינוי חברתי דרך אמצעי הבידור, למדתי על קיומם של לימודי המוגבלויות, תחום שמאד דיבר אליי, מן הסתם, ושבו החלטתי שתעסוק הסמינריונית שלי לגוטמן.
בצד השלילי נמצא ד"ר אבי ג., שאיתו למדתי בשנה השנייה את הקורס סוציולוגיה סביבתית. הקורס עצמו היה מאלף והרגשתי, לראשונה, שאנו באמת עוסקים בדברים שרלוונטיים לימינו ולא רק מדברים על תאוריות ואסכולות למיניהן. אי לכך החלטתי בשנה ג' לקחת את הסמינר בסוציולוגיה סביבתית. באחד השיעורים הראשונים של השנה אבי העביר דף נוכחות, אלא שהוא בטעות העביר את דף הנוכחות הפרטי שלו, וליד כל שם של סטודנט היה מוצמד תיאור – "השמן", למשל.. אני הייתי "הנכה". אתם יודעים, לנוחיותו. מאד קשה לזכור שמות של עשרה סטודנטים.
כעסתי, בעיקר כי בכל שנותיי בחוג, המרצים הטיפו לנו שאסור לתייג בני אדם. דרשתי התנצלות, אך הדוקטור הנכבד התנצל רק שראינו את מה שלא היינו אמורים לראות. עזבתי את הסמינר ברעש וצלצולים, וראש החוג, ד"ר יוסי שביט, הציע שאעשה אצלו סמינריון בהנחיה אישית. כך קיבלתי עוד מוטיבציה לתת קול לאלו שקולם כמעט ואינו נשמע בין קירות האקדמיה.
מכיוון שהתחום העיקרי בו אני מתעניינת הוא תקשורת, התרכזתי בתת-תחום של ה-disability studies והוא דימויי המוגבלויות בתקשורת, ובעיקר בתקשורת הבידורית. יש לי כל כך הרבה לכתוב ולהגיד בנושא זה, אבל אשתדל לתמצת מאד, ולתת רק את עיקרי הדברים שעשויים לעניין אתכם.
כידוע, אמצעי התקשורת מהווים סוכן חיברות מאד מרכזי ויציב בחיינו. אנו נחשפים אליהם כל הזמן והם תורמים לגיבוש האמונות, הדעות והתפיסות שלנו לגבי המציאות.
הטלוויזיה והקולנוע עושים זאת ביעילות, כי הם מספרים לנו, 24 שעות ביממה, סיפורים, שכביכול לקוחים מהחיים העכשוויים. כמו שמונטגומרי אומרת: "ככל שיותר אנשים צורכים את הדימויים הטלוויזיוניים, גדלה הסבירות לכך שהם יבלבלו אותם עם המציאות".
דברים אלו נכונים שבעתיים כאשר מדובר בנכויות שונות. רוב בני האדם אינם נתקלים בחיי היום יום שלהם בלקויות ובאנשים עם מוגבלויות, ולכן התקשורת מהווה עבור מרבית הציבור את המקום היחידי בו הם יכולים להתוודע לאנשים עם לקויות, כלומר אין להם מקור מידע חלופי למציאות.
ראו למשל את פרנקלין רוזוולט, נשיא ארה"ב לשעבר. העובדה שאת הנשיא תקף נגיף הפוליו במהלך כהונתו כמושל מדינת ניו-יורק הייתה ידועה לכל, אך בתקופות כהונותיו כנשיא (4 קדנציות), הציבור לא ראה אותו בכסא גלגלים או על קביים, ורובם הניחו שהוא החלים. הבית הלבן הגיש הנחיות ברורות ונוקשות על דרך הצגת הנשיא באמצעי התקשורת, וכך הושג הסכם והמגבלה שלו מעולם לא נראתה בתקשורת. הדימוי של אדם חסון ואקטיבי הוא הדימוי שהציבור קיבל ואשר לו הוא האמין.
קרוב לוודאי, שהבכירים בבית הלבן הרגישו שהצגת מנהיג חזק, בעיקר בתקופת מלחמה (מלחה"ע השנייה), הייתה מספיק חשובה בכדי להצדיק את המניפולציה הזו.
המשפחה, עוזרי הנשיא והתקשורת סברו, כי נשיא המשתמש בכסא גלגלים לא יוכל לספק מנהיגות חזקה ואקטיבית, אלא ייראה חלש ותלותי.
העולם הלא-מוגבל מגדיר מוגבלויות פיזיות ונפשיות ע"י היעדרן. כלומר, להיחשב יפה פירושו להיות ללא שום מגבלה פיזית, להיות אדם סמכותי וכריזמתי לא מתיישב עם מגבלה כלשהי.
שורשי הדעות הקדומות נגד אנשים בעלי מוגבלויות הם עתיקים; במשך מאות שנים אגדות הציגו אנשים רשעים כבעלי פגם או לקות; המכשפה בעמי ותמי צולעת והאף של פינוקיו מתארך. כותבים קלאסיים אלו הציעו שרֶשע הוא בן הלוויה של מוגבלות. לדוגמא, שייקספיר נתן לריצ'ארד השלישי – אשר במציאות לא היה בעל מוגבלות – גוף מעוות, שיתלווה לאישיותו המרושעת.
הטענה היא שתיאורים שליליים כאלו נחרטים עמוק במוחם של הצופים והקוראים, משפיעים על ראיית עולמם ומכתיבים את תגובתם לבעלי המוגבלויות, בהם ייתקלו במהלך חייהם.
ההתייחסות במחקרים היא בעיקר לארבעה סוגי סטריאוטיפים שמציגה התקשורת השונה -
המסוכנות ביותר הן ההצגות של אנשים עם מוגבלויות כפריקים, שפלים או רשעים. החוקר פול לונגמור אומר, כי "נתינת מגבלות לדמויות רשעיות משקפת ומחזקת, אם כי בצורה מוגזמת, שלוש דעות קדומות נפוצות: מוגבלות היא עונש לאדם רשע, גורלם של אנשים עם מוגבלויות מעורר אצלם מרירות וכן, שאנשים עם מוגבלויות נוטרים טינה לאנשים 'נורמאליים' ו'אם היו יכולים, היו מחסלים אותם'". האמת היא, שאנשים ללא מגבלות הם אלו שהיסטורית רצו להרוס, להעלים, אנשים עם מוגבלויות.
צפייה בתכניות בהן הרשעים הם מוגבלים מאפשרת לקהל הצופים להתכחש לדעותיו הקדומות ולפחדיו על ידי "האשמת הקרבן", כשהצופים אומרים לעצמם – הם, המוגבלים, אלו האחראים לגורלם. הנטייה להראות מוגבלות כמלווה, או אפילו כגורמת, לרשעות היא כל כך נפוצה, עד שסרטים המראים דמות שאין לה יד – קהל הצופים יודע באופן אוטומטי שהיא הדמות ממנה צריך להיזהר. דוגמאות לכך ניתן לראות בקפטן הוק (פיטר פן) ובסרטי ג'יימס בונד, דוגמת ד"ר נו וד"ר סטריינג'לאב.
מגבלות משמשות מטאפורה, קוד, למסר שכותב לא-מוגבל מבקש להעביר, באותה צורה בה משתמשים ב"יופי". הכותב יודע שהצגת דמות עם גיבנת, רגל חסרה ו/או פנים מצולקות, תעורר רגשות מסוימים בקהל. ככל שמשתמשים במגבלה כמטאפורה לרשע, או רק בכדי לגרום לתחושה של חוסר נוחות, כך משעתקים את הסטריאוטיפים.
סטריאוטיפ שני הוא זה של "נכה העל". סרטים וסדרות, המציגים סטריאוטיפ זה, עוסקים במאבקו מחמם הלב של אדם מעורר חיבה עם הטראומה של מגבלה, המצליח באומץ ונחישות לצאת כמנצח.
לא רק שהוא יוצא כמנצח, אלא שכנגד כל הסיכויים, הוא מצליח לעשות דברים שגם אנשים ללא נכויות לא מצליחים. תיאור כזה הוא בעייתי, משום שהוא ממעיט בערכם של החיים של אנשים ללא מוגבלויות, המנהלים חיים רגילים, פחות הרואיים. מה גם שהצגה זו מסיטה את תשומת הלב מהנושאים החשובים באמת, כגון נגישות ותעסוקה.
סטריאוטיפ שלישי - הצגה של אנשים עם מוגבלויות כמושאי רחמים, מרירים ומלאים ברחמים עצמיים, משום שהם לא השכילו ללמוד להתמודד עם המגבלה שלהם. אפיון זה מאפשר לאנשים ה"נורמאליים" להתנשא מעל בעלי המגבלות, שכן בשלב השני, לאחר שהם מרחמים עליו, מספקים האנשים "התקינים" לאדם עם המגבלה תמיכה חברתית ורגשית ומעודדים אותו לקבל את המגבלה, הם מראים לו את האור.
זה משקף התנשאות, משום שהאדם ה"נורמאלי" מניח שהוא יודע מה טוב בשביל האדם עם המגבלה, שהוא מבין טוב יותר ממנו את מה שעובר עליו. התפיסה הזו מתייחסת לנכה כקורבן אומלל של גורל אכזר.
לעיתים רחוקות בלבד ישנה התייחסות לתפקידה של החברה בסיוע לאנשים עם מגבלות להתמודד עם המגבלה שלהם. הבעיה נעוצה אך ורק באדם עצמו, ואם היה מפסיק להיות מריר ומקבל שליטה על חייו, מצבו היה הרבה יותר טוב.
סטריאוטיפ רביעי - המגבלה מגדירה את האדם והיא ההיבט המרכזי בחייו. באופן כללי, התקשורת מציגה את בעלי המגבלות ככאלו שאינם מסוגלים לחיות חיים מלאים, מאושרים ומספקים. במקום זאת, הם מוצגים כמוגדרים ע"י המגבלה שלהם. לעיתים רחוקות מראים אותם כעובדים, מאהבים, בעלי משפחה, מורים או סטודנטים, או תפקידים אחרים, לפיהם מגדירים בד"כ בני אדם "נורמאליים". למעשה, ברוב הדרמות אנשים עם מוגבלויות מוצגים רק כאשר יש סיבה דרמתית לכך, ולעיתים רחוקות ניתן לראותם במצבים נורמאליים, כגון במקום העבודה, עם חברים, עורכים את סידוריהם וכן הלאה, כפי שהם אכן עושים במציאות.
בשנים האחרונות חודרות, אמנם, תמות נאורות ונכונות יותר, אותן ניתן למצוא בסרטים כמו כף רגלי השמאלית, דג התשוקה, וסדרות טלוויזיה כמו משפחה אוהבת (קורקי), פרקליטיי אל.איי (בני) ו-ER (קארי וויבר), אבל הפרספקטיבות הסטריאוטיפיות לא איבדו מכוח המשיכה שלהן והן עדיין חיות ובועטות.
עד כאן, ובחלק הבא, אם תהיה היענות/התעניינות, אספר קצת על הניסוי שלי עם הסרט "ילדים חורגים לאלוהים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
