חמושה בידע שצברתי, ניגשתי להכין את העבודה הסמינריונית, שהייתה אמורה להיות מבוססת על מחקר אמפירי ולא איכותני (וזאת, למרות שלמדתי שיטות מחקר איכותיות. לפעמים נדמה לי שהעובדה שיוסי שביט שלח אותי להתעסק עם ה-SPSS היא נקמה גרידא).
מתנצלת מראש על האורך של הפוסט הזה...
שיערתי שאכן קיימת השפעה של דרך הצגת מוגבלויות בתקשורת על דעותיהם ותפיסותיהם של בני אדם, אלא שההשפעה היא מצטברת וכדי "לתקנה", כלומר להשפיע בכיוון ההפוך, צריך לשנות את פני התקשורת כולה. לא יעיל יהיה הכניס קו עלילה "נכון" יותר לסדרה אחת או שתיים, כי גם אם זה יגרום להשפעות חיוביות, הן תהיינה בטווח הקצר, בטח ובטח כל עוד שאר אמצעי בתקשורת ההמונים ידבקו בהצגות הסטריאוטיפיות.
חשבתי שלבדוק את ההשפעות המזיקות של התקשורת לא יכול להביא לתוצאות יעילות כמו לבדוק את ההשפעות הטובות שהיו יכולות להיות לה אם רק המצב היה משתנה מעט.
החלטתי להציג לקבוצת נחקרים סרט "טוב", כלומר כזה שמציג בצורה נכונה ומציאותית יותר את חייהם של בעלי מוגבלויות ואת המגבלות עצמן, עומד כנגד הסטיגמות שהצגתי, ולראות האם הצפייה משנה את תפיסותיהם הקיימות.
כדי לבדוק את דעותיהם ותפיסותיהם של האנשים, הכנתי שאלון ובו מספר טענות סטריאוטיפיות. הנחקרים התבקשו לציין עד כמה טענה כלשהי היא נכונה, לדעתם, בסולם של 1-5. את השאלון העברתי לקבוצה של 15 איש שלא צפו בסרט וכן לקבוצת האנשים שצפו בסרט, לאחר הצפייה. מדובר ב- 30 איש בגילאי 25-35.
בחרתי ב"ילדים חורגים לאלוהים", כי בספרות הוא נחשב לפורץ דרך, למרות מגבלותיו. הכוכבת הראשית (מרלי מטלין) היא חרשת גם במציאות, דבר נדיר, הן בזמנו של הסרט (1986) והן בזמננו אנו.
הסרט מתמקד במערכת היחסים בין שרה נורמן (מטלין), סטודנטית מצטיינת בעברה, שנשארה בבית הספר לתלמידים לקויי שמיעה בו למדה כעובדת ניקיון, לבין ג'יימס לידס (וויליאם הארט), מורה אידיאליסט לדיבור, המגיע ללמד בבית הספר ונוקט בשיטות לא קונבנציונאליות על מנת להגיע לתלמידיו.
שרה מסרבת לקרוא שפתיים או ללמוד לדבר, ובמקום זה היא בוחרת לתקשר בעיקר דרך ASL – שפת סימנים אמריקאית. ג'יימס מסתקרן ("את האישה הכי מסתורית, יפה וכועסת שאי פעם הכרתי"), ועם הזמן מתפתחת ביניהם מערכת יחסים מלאת תשוקה. עם זאת, הם לעולם לא מבינים לגמרי האחד את השנייה והאובססיה של ג'יימס ללמד את שרה לדבר הופכת למכשול רציני לאהבתם. בסוף, לאחר ששרה מסבירה לג'יימס, באחד מרגעי השיא של הסרט, כי הם מצויים במערכת יחסים בה, למעשה, אין כבוד הדדי והערכת הצד השני כאינדיבידואל, היא בורחת אל אימה ומשיגה עבודה כמניקוריסטית. בעצם שניהם עוברים, בנפרד, תהליך של קבלה והשלמה, של האחר ושל עצמם, ובסוף מוצאים דרכם חזרה זה לזו.
על מנת שגם אנשים שלא מכירים את שפת הסימנים האמריקאית יוכלו לצפות בסרט, יוצרי הסרט אימצו אסטרטגיה בה הדמות של ג'יימס חוזרת בקול על מה שאומרת הדמות של שרה בשפת סימנים וגם מלווה את עצמו במילים כשהוא מסמן.
אף על פי שהסרט נחל הצלחה בקרב המיינסטרים, לצופים לקויי שמיעה היו לגביו מספר השגות; לעיתים, קשה לעקוב אחר שפת הסימנים בסרט, כי שיחות רבות נקטעות על ידי שינויי זוויות של המצלמה, תאורה לא מספקת וכיו"ב. מעבר לתלונות הטכניות, צופים לקויי שמיעה הדגישו את הדה-פוליטיזציה של הסרט. המחזה עליו מבוסס הסרט התרכז באקטיביסטים חירשים, אשר הגישו תביעה משפטית כנגד בית הספר בגין אפליה. בסרט, הרומן של שרה וג'יימס נהיה העיקר. ובכל זאת, קהילת החירשים כן התייחסה לסרט כאל בעל ערך, משום שהוא חושף את הקהל השומע, אליו הוא מיועד, לעולם החירשים ומנפץ סטיגמות רבות, כגון "חירשים לא יכולים לשיר".
הסרט אינו מושלם ואינו מאתגר את הסטריאוטיפים באופן האידיאלי והרצוי, אלא הוא פשוט הסרט הכי נכון שקיים כיום.
מצאתי הבדלים בין הקבוצה שראתה את הסרט, כלומר שנחשפה לדימויים מציאותיים יותר, לבין הקבוצה שלא ראתה את הסרט. הקבוצה שלא ראתה את הסרט הסכימה יותר עם הטענות הסטריאוטיפיות שהוצגו בשאלון. יחד עם זאת, ההבדלים הללו אינם מובהקים, וייתכן שהם אקראיים, ואפשר לתת להם הסברים חלופיים שאינם נובעים מהסרט.
לתדהמתי, הבדלים מובהקים נמצאו בשש שאלות. כלומר, באשר לשש השאלות הללו ההבדל אינו מקרי ונובע מהחשיפה לסרט. חשבתי שאפשר להסביר זאת בכך שהשאלות האלו נוגעות במישרין לסרט (למרות שיוסי חשב שזו יומרה לא מתאימה). למשל, עם הטענה בשאלון ש"לא תמיד אנשים עם מגבלה מבינים מה טוב להם" הסכימו יותר, באופן מובהק, אלו שלא צפו בסרט. אולי זה כי בסרט אנו מבינים ששרה דווקא כן יודעת, טוב יותר מג'יימס, מה טוב לה.
השאלות הנוספות שבהן נמצא הבדל מובהק (=שהסיבה להבדל היא הצפייה בסרט) - "אנשים עם מגבלות מנהלים, על פי רוב, חיי גבורה", "אנשים עם מגבלה צריכים לגלות אומץ ונחישות רבים", " אנשים עם מגבלות צריכים מישהו שיראה להם את הדרך להתגבר" ובשאלות בהן הוצגו התכונות "אמיצים" ו"מעוררי הערכה", כאשר אלו שלא צפו בסרט נטו להסכים יותר, באופן מובהק, עם הטענה שאנשים בעלי מגבלות הם בעלי תכונות אלו.
אז השפעה מסוימת אכן קיימת, אבל סרט אחד לא יכול לשנות מקצה לקצה את תפיסת עולמם של אנשים, ובטח כאשר מדובר בסרט שאינו מאתגר את כל הסטריאוטיפים הקיימים. בנוסף, הסרט מתמקד במגבלה אחת – לקות שמיעה – שהיא מגבלה פחות אנ-אסתטית, ונחשבת, בעיקר בימינו, עם התפתחות הטכנולוגיה, למגבלה "קלה" יותר.
"ילדים חורגים לאלוהים" מציב אתגר לסטריאוטיפ השלישי - הצגה של אנשים עם מוגבלויות כמושאי רחמים, כשהפועל היוצא של הצגה זו הוא הצגת האדם בעל המגבלה כזקוק להכוונה מאדם "תקין", שיודע טוב יותר מה טוב בשבילו.
ג'יימס מנסה, כביכול, "לענות" על הסטריאוטיפ הזה, כאשר למין פגישתו הראשונה עם שרה הוא מציע לה את עזרתו ומנסה לשכנע אותה שהוא מורה טוב לדיבור ויכול לסייע לה. לניסיונות השכנוע מצטרפות כל התנהגויותיו הפטרוניות – הוא נוסע לבקר את אמא שלה מאחורי גבה כדי לברר עליה ועל עברה, אומר למנהל בית הספר ששרה מתפטרת מעבודתה כמנקה מבלי לדבר איתה על כך ומחליט עבורה שהיא עוברת לגור איתו. הצופים מקבלים את הרושם שהתנהגותו היא מוטעית ואינה במקום.
ג'יימס עצמו מוצג כמי שזקוק להכוונה ולא שרה.
אז כן, מגוחך לצפות שסרט "נכון" אחד ימחק שנים של חשיפה לסטריאוטיפים ולדימויים שליליים על אנשים בעלי מוגבלויות. אבל כן, הופתעתי לגלות שהייתה השפעה בשש שאלות, כאשר הסרט הוא רק אחד והוא לא הסרט הכי טוב שניתן לעשות כדי לאתגר סטיגמות, וכאמור, ההתמקדות היא במגבלה אחת בלבד.
ההשפעה שמצאתי היא אמנם חזקה, אבל לטווח קצר, כי בדקתי אותה מייד לאחר הצפייה בסרט. אולי מדובר בסובלנות מדומה, שנוצרה בהשראת הסרט.
דן כספי כותב, "הכלים האמפיריים המצויים כיום מתקשים לספק מערכי מחקר מתאימים לקביעת קשר סיבתי חד משמעי בין חשיפה לאמצעי התקשורת לבין התוצאות האפשריות".
אם אי אפשר לנתח את מורכבות ההשפעה, לפחות יהיו לנו עוד ימי חסד של השפעות טווח קצר כאלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
