אוקיי, זה כנראה הפוסט החשוב והמרגש ביותר שאכתוב (אם לא לוקחים בחשבון את הפוסט העתידי שמודיע על קבלת ילד/ה לאימוץ |חמסה חמסה|), אז תסלחו לי אם הוא יצא קצת מבולבל.. זו ההתרגשות.
רקע -
רובכם כבר יודעים שאני מעריצה של שלום חנוך. אבא שלי היה בהופעה האחרונה שלו ושל אריק איינשטיין והעביר אליי את אהבתו אליהם. במשך שנות התבגרותי השירה שלו ליוותה אותי, וכשהיא ברקע, נאבקתי את כל המאבקים שלי, הצטרפתי לאמנסטי ולשלום עכשיו ובעצם הפכתי למה שאני כיום, לטוב ולרע. לא רק בזכותו ובזכות שיריו, כמובן, אלא בליוויים. אפשר להגיד שהתבגרתי איתו...
בכיתות ח' וט' הפכתי למעריצה יותר אקטיבית והתחלתי ללכת עם חברותיי להופעות, הופעות שלאחריהן היינו מחכות בשקט בכסאות וכשהאולם התרוקן, עושות דרכנו אל מאחורי הקלעים כדי לפטפט איתו, תוך ניצול העובדה שבנו של ירוסלב יעקובוביץ' (הסקסופוניסט) למד איתנו בחטיבה. פעם אחת הצטרפה חברה שלנו דאז, בשם לאה, והביעה מחאה על כך שהוא כתב את השיר של דורי בן זאב ("לאה, לאה לאה, אני גנוב עליה.."), שבגללו לא נותנים לה מנוחה בבית הספר.
לפני הניתוח הראשון, ממנו ידעתי שאחזור חצי חירשת, כל חברותיי קנו לי כרטיסים להופעה שלו, אז אפשר להגיד שהוא האמן האחרון ששמעתי בשתי אוזניים.
כששמיעתי התדרדרה בהדרגה, לא הפסקתי להקשיב, לשיר, לשנן את המילים. ככל שהתבגרתי, הבנתי עד כמה שהוא גאון, כמה שהיצירה שלו מגוונת ועד כמה שהוא השפיע, לא רק עליי ולא רק על מעריציו, כי אם על התרבות הישראלית כולה.
לא הפסקתי להעריץ, אפילו כשהתחרשתי. כשהחלטתי לאסוף את חבריי ולחלק להם באושר גדול את הדיסקים שלי, הקפדתי שמי שיקבל את הדיסקים של שלום ושל אריק ראוי לכך.
כידוע, אין לי בעיה עם החירשות שלי, ולכן בכלל לא מוזר לי להיכנס לחנות דיסקים ולרכוש דיסקים של שלום, כדי שאיציק ישים באוטו ונוכל לשיר יחד. כשאיציק מדבר אליי בלי קול (אני קוראת שפתיים יותר טוב כשלוחשים), והמוכרים מבינים שאני חירשת, זה מקסימום מצחיק אותי.
כשטיפה קשה לי, אני מזמזמת את נגד הרוח, כי עם השנים נוכחתי לדעת שבאמת "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".
עוד דבר שידוע, אני ממש לא אוהבת את שלמה ארצי. הוא לא יוצר שמשפיע ושיש לו מה להגיד, לטעמי. הוא כותב בלדות וממחזר אותן ( יש לסייג - אולי זה השתנה בשמונה השנים האחרונות, לא יודעת). עד כדי כך אני לא סובלת אותו, שאסרתי על השמעתו בחתונה שלנו. כששלום ושלמה הודיעו על הופעה משותפת, הייתי בשוק, שעדיין לא לחלוטין יצאתי ממנו, בהקשר זה.
לפני כמה ימים פנתה אליי חברה טובה ומקסימה במסנג'ר ושאלה אם היא וחברה אחרת יכולות לקפוץ אליי בערב שמחתורה כדי להביא לי מתנת יום הולדת. הייתי די ספיצ'לס, כי לא ציפיתי לכלום, בטח שלא שלושה שבועות אחרי המועד עצמו, אבל אני תמיד מקבלת בברכה ביקורים של חברות, אז עניתי לה שאני אשמח מאד.
באותו יום איציק התחיל לבלבל לי את המוח עם לוח הזמנים של ערב החג, מה עושים ומתי, והוא גם שאל מתי החברות אמרו שהן מגיעות. ממש ממש לא אופייני לאיש שרק לאחרונה למד לוח זמנים מהו. חשבתי שהוא בטח מתכנן משהו וכרגיל – התחלתי להציק.
כשראיתי שהוא לא נשבר, חשדותיי רק התגברו, כי אין מה לעשות – הוא תמיד נשבר ולא מצליח להפתיע (לא שאני יותר טובה). כשהוא לא נשבר, הבנתי שמישהו אחר מעורב פה, ושאיציק הבטיח למישהו האחר הזה לא לגלות. גם ראו שהיה לו ממש קשה עם כל ההצקות שלי.
עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שמדובר בפגישה שלי עם מישהו, או עם הרבה מישוהים. מי זה כבר יכול להיות, שהוא לא יכול להגיד לי? "נו באמת", אמרתי לו "אפשר לחשוב שמדובר בשלום חנוך או משהו כזה".
הגיע יום שני, ערב החג, אחר הצהריים והתחלתי להתרגש – גם מביקורן של חברותיי וגם מההפתעה, שאיציק אמר לי שהיא צפויה להתרחש אחרי שהן תלכנה (הוא אפילו ביקש את הטלפון שלהן ודיבר איתן, כביכול כדי לעדכן אותן בעניין ההפתעה), בסביבות שמונה.
הגיעה השעה רבע לשש והן אמרו שהן תגענה בסביבות חמש. התחלתי לחשוש שלא יהיה לי זמן לבלות איתן, כי הרי ההפתעה שלי מגיעה בשמונה.
בשש הן נכנסו, עם חיוכים רחבים וחיבוקים, ונתנו לי את שקית המתנה. פתחתי וגיליתי זוג גרביים מגניב ומטריף כאחד – ורודים, כמובן, עם ראש של פרה! הן זכרו שפעם אמרתי שהייתי רוצה לקבל גרביים ליום ההולדת J מאד התרגשתי שהן זכרו וטרחו.
ואז אחת מהן, שרון, האיצה בי לקרוא את הברכה. הרמתי את הפתק האדום, התחלתי לקרוא ולא עיכלתי את מה שאני קוראת –
"ליום הולדתך החלטנו שלבחורה מדהימה מגיעה מתנה מיוחדת וארגנו לך הגשמת חלום קטן - מפגשון אישי, במיוחד עבורך, עם שלום חנוך..".
קראתי שוב, הראש שלי הסתחרר, הגוף שלי התחיל לרעוד, הסתכלתי מאיציק לשרון למיטל וחוזר חלילה וחיכיתי שאחד מהם יפרוץ בצחוק מתגלגל. חיכיתי לשווא.
פתאום זה היכה בי – אחד מחלומות חיי עומד להתגשם ועובר עליי יום שיער נוראי!! איציק לא מגולח והחולצה שלו מקומטת, ומה זה הג'ינס הבלוי הזה שאני לובשת?!
אבל אין זמן, צריך למהר, כי הן קבעו איתו להיפגש לפני ההופעה. את הדקות הנותרות העברתי בלשלוח SMSים מתלהבים לכל אדם שאי פעם הכרתי, אפילו בחטף.
נכנסנו לאוטו, והן כל הזמן אמרו לי שבטח תהיינה לו רק חמש דקות או משהו דומה לפני ההופעה. לא נורא, זה גם המון.
כל הדרך לרמת החייל מביתנו אשר ברמת גן רעדתי ופרצתי בהתקפות צחוק חסרות שליטה. הרגשתי כאילו אני בתוך חלום ולא מגיע לי כל זה, כל החוויה הזו, חברות כל כך טובות ונאמנות.
הגענו למועדון ופתחנו את הדלת. כמו שרואים בסרטים, כל הכסאות היו מורמים על השולחנות ורק שלום לבדו על הבמה מנגן בגיטרה. הדמעות חנקו את גרוני, שמתי את היד על הפה כלא מאמינה, ואז מבטינו הצטלבו והסמקתי.
מנהל המופע המקסים, שעזר בתכנון, הוביל אותנו לחדר אחורי, שם היה שולחן עגול גדול ולידו שולחן ביליארד. אנחנו התיישבנו ליד השולחן ואיציק חיבר לחשמל את הלאפטופ, כדי שהוא יוכל לתמלל לי את השיחה.
והנה, הוא נכנס. דבר ראשון - הוא נתן לי נשיקה על הראש (אותו ראש שאני כבר לא אחפוף יותר בחיים) ואמר שהוא שנייה צריך לסדר משהו וכבר יחזור.
כשהוא חזר, הוא לא הפסיק לחייך, בעיקר כשהוא ראה כמה שאני מתוחה, דבר שהוא הבין היטב כשסיפרנו לו שמדובר בהפתעה. הוא אמר לי להרגע, יש לו זמן. ואכן, הוא העניק לי שעה שלמה מזמנו. שעה מרתקת, בה נרגעתי והשתחררתי לאט לאט. ניהלנו שיחה על הכל, על שמיעה, על פוליטיקה, על אהבות ושנאות ועל הערצה. כל כך הוקסמתי ממנו, מהצניעות שלו, מהעניין שהוא מגלה בדברים שיש לי להגיד, בחום ובאכפתיות שהוא מרעיף על סביבתו. לא שהופתעתי, אבל הוא באמת הדהים אותי והרגשתי שזכיתי בהמון בכך שפגשתי אותו.
כששלום שמע עליי, על ההתנסויות שלי בעבר ובהווה, הוא לא חשש יותר להציע לי דיסק חתום (בכל זאת - בחורה חירשת, לא צריך לזרות לה מלח על הפצעים, אם כי גם מהעבודה שלי קיבלתי ליומולדת, בין היתר, רדיו-דיסק קורא MP3). מנהל המופע רצה לתת לי את הדיסק האחרון, של המופע שלו ושל שלמה. "לא לא", אמר שלום, "אם היא כל כך אוהבת אותי, היא בטח שונאת את שלמה". נו, יודע צדיק נפש בהמתו.
דווקא משום שהוא כל כך צנוע ואנושי, דווקא בגלל זה, הרגשתי שהוא כן גדול מהחיים.
אחרי שעה וקצת, הוא אמר שהוא חייב להתקלח ולהתארגן להופעה ונתן לי נשיקות, ואפילו נדברנו להיפגש שנית.
זו הייתה חוויה כל כך נדירה ויוצאת דופן, ואפילו איציק ושתי חברותיי התרשמו ממנו עמוקות. הוא אמר דברים כל כך מרגשים וממש פתח את ליבו.
אחר כך, כשישבנו כולנו בפסטה מיה, התפניתי לברר איך הם עשו את זה.
הרעיון עלה במוחה של מיטל ושבועיים אחר כך התקשרה אליה שרון עם אותו הרעיון בדיוק. מיטל שכנה של מוזיקאי שעבד איתו בעבר. היא תפסה אותו בחדר המדרגות וסיפרה לו עליי ומה מתוכנן, והוא היה קצת פסימי, אבל אחרי 3 חודשים בערך השיג לה את שמו של מנהל המופע של שלום, ומהרגע שהיא יצרה איתו קשר, הכל היה חלק ומהיר. הוא באמת בחור מגניב.
אין לי מילים על העוצמה של החוויה הזו, אבל בעיקר בעיקר על החברות שלי. שלושה חודשים והן לא הרימו ידיים (אוף, שוב הדמעות האלו..), השקיעו וטרחו בשבילי. אני כל כך אוהבת אותן וגאה לקרוא להן חברות שלי וקצת לא מבינה למה זה מגיע לי...
אז מיטל ושרון – אני מרימה כוסית לחייכן! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
