מתוך מאמר שלי שהתפרסם היום באתר גלובס, בלינק הזה.
"חמישית מהישראלים: הנכים מסוכנים לחברה". כך זעקה אתמול (שלישי) הכותרת בעיתון "מעריב", שהביא נתונים מסקר שנערך עבור נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים. טוב, לא בדיוק זעקה, כי הכתבה החשובה הזו נדחקה לעמוד 17 בעיתון.
עוד עולה מהסקר ש-57% מהציבור סבורים שנכים יכולים להקים משפחה, 52% סבורים שאנשים עם מוגבלות יכולים להשתלב בעבודה ורק 31% סבורים שהם יכולים לתפקד באופן עצמאי. 44% טוענים שבעלי מוגבלויות לא יצליחו להשתלב במערכת החינוך הרגילה, ואילו 48% סבורים שהם אינם מסוגלים להשתלב בשוק העבודה. נתונים מזעזעים לכל הדעות.
איך, איך ייתכן שכך הם פני הדברים בישראל של המאה ה-21?
כחירשת ומרותקת לכיסא גלגלים, שעובדת ופועלת למען זכויות האדם בכלל ובעלי המוגבלויות בפרט, האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד לבעלי "תארוז, עוזבים את הארץ למקום נאור וליברלי יותר". אני אמנם מודעת היטב לאפליה, למבטים ששולחים אליי ברחוב, לאצבעות שמפנים אליי ילדים קטנים, כשהוריהם מבחינים בכך אך לא אומרים להם דבר, אבל באמת ובתמים חשבתי שהמצב במגמת שיפור.
אלא שחוכמה קטנה מאד היא להאשים רק צד אחד.
ברור הוא שחלק מהאשם במדינה, שמחוקקת חוק לשוויון לאנשים עם מוגבלויות, ואכן נמצא כי 53% מהמשיבים לסקר מכירים את החוק, אך לא משכילה ללוות את החקיקה בקמפיין והסברה מתאימים, בחינוך. יתרה מזאת, המדינה רחוקה מלהוות דוגמא לאדם מן היישוב כאשר רבים ממוסדותיה אינם נגישים לבעלי מוגבלויות מכל הסוגים.
יחד עם זאת, במצב שתיאר הסקר אי אפשר להאשים רק את המדינה. על פי משרד המשפטים, 67% מהישראלים מכירים או נחשפים לבעלי מוגבלויות, נתון שמסביר הרבה, כי טבע האדם הוא לפחד ממה שהוא אינו מכיר.
אבל למה? למה הציבור לא פוגש אנשים שמהווים 10% מהאוכלוסייה?
אפשר לטעון, במידה רבה של צדק, שבגלל שהמדינה לא דואגת להנגשה, ולא לשילוב של בעלי מוגבלויות במערכת החינוך הרגילה, עוד מגיל הגן ועד האוניברסיטה, בעלי המוגבלויות מרגישים אזרחים סוג ב' ונשארים בבית, או בחברת הדומים להם.
אולם, מקומות בילוי רבים לוקים גם הם בכל הקשור לנגישות וכן מקומות עבודה. זאת, למרות שביטוח לאומי מממן 90% מאביזרי העזר הדרושים לאדם הנכה על מנת להתאים את מקום העבודה לצרכיו, יהיו אשר יהיו (רמפה, מכשיר פקס, מסכי מחשב ללקויי ראייה וכיו"ב), עד לסכום של כ-30,000 שקל.
אז כן, גם הציבור הרחב נוטל חלק בהדרה של בעלי המוגבלויות; המעסיקים שאינם מנגישים את מקום העבודה ושנרתעים מלהעסיק בעלי מוגבלויות, בעלי מקומות הבילוי, החל ממסעדות וכלה בקניונים ובפארקים, וההורים שלא מסבירים לילדיהם שלא יפה להצביע, כי בעל המוגבלויות הוא כאחד האדם, ובדיוק כפי שהילד או הילדה זקוקים למשקפיים או לפלטה, כך גם הוא זקוק לכסא גלגלים, כלב נחייה, או מכשיר שמיעה.
אני לא מיתממת. כפי שאני רואה זאת, גם ציבור הנכים לא פועל מספיק למען שינוי המצב. כולנו זוכרים את הפגנת הנכים וכולנו, אני מקווה, מכירים את הארגונים השונים והמבורכים, בהם "בקול", "בזכות" ו"נגישות ישראל", אך האדם הבודד נמנע מלנקוט פעולה.
ניתן לייחס זאת לאדישות של כל המגזרים בחברה, ולא רק של בעלי המוגבלויות. האדם הבודד לא מאמין שהוא יכול לשנות, שהקול שלו יישמע ושמישהו יתחשב בו, או שהוא פשוט נהיה אדיש למצב.
קחו לדוגמא את תופעת האלימות כלפי נשים, שנדמה כי היא מתעצמת מיום ליום, החל בהטרדה מינית וכלה ברצח. למרות זאת ולמרות העובדה שכמעט ואין אישה שלא הוטרדה ברמה זו או אחרת, לעצרת השנתית לציון המאבק באלימות מגיעות נשים מעטות בלבד.
אם כן, המדינה וכל אחד מאיתנו תורמים בדרך זו או אחרת להנצחת המצב, כאשר הדבר משול לבעיית הביצה והתרנגולת: בני האדם מגלים דעות קדומות בעיקר כי הם אינם מכירים בעלי מוגבלויות, אבל הם לא מכירים אותם בגלל אותן דעות קדומות.
חלק מן הפתרון נעוץ בכך שכל אחד יתאמץ להביא לשינוי, ולו הפעוט ביותר, לפחות בסביבתו הקרובה וכמיטב יכולתו. לדוגמא, אם מעסיקים יעסיקו ביוזמתם בעלי מוגבלויות, הם ייווכחו במהרה שהחלטה זו אינה רק הומאנית, אלא גם כלכלית. על פי רוב, בעלי המוגבלויות הם בעלי מוטיבציה גבוהה יותר ומגלים נאמנות רבה יותר למקום העבודה.
כולי תקווה שבעתיד לא ניקרא "בעלי מוגבלויות", כי ייעלמו המכשולים שמגבילים אותנו, מלעבוד, מלהקים משפחה, מלהתערות בחברה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
