אתמול הייתי בעצרת השנתית לציון המאבק באלימות נגד נשים.
כל שנה אנחנו, איציק ואני, הולכים לעצרת הזו; כל שנה נרשם גידול במספר מקרי האלימות, האונס וגילוי העריות; כל שנה מתמעט מספר האנשים שמגיע לעצרת.
ErGa אמרה לי שזה (גם) עניין של פרסום, שיותר אנשים היו באים אם היו מפרסמים יותר את דבר קיום העצרת, חברה אחרת אמרה שאנשים פשוט לא מגיעים להפגנות. אולי. אלא שאני בעצמי העברתי את ההודעה על העצרת ל-100 נשים לפחות, מתוכן רק אחת שאני יודעת עליה הגיעה.
למה זה? הרי זו מלחמה של כל אחת ואחת מאיתנו, על הגוף שלנו, כבודנו העצמי, המעמד החברתי שלנו.
לא מזמן עשינו באחד הפורומים סקר לא מייצג – מי רואה עצמה כאחת שעברה הטרדה מינית – כמעט כולן ענו בחיוב. למה הן לא באו לעצרת? הרי לא ייתכן שהן חושבות שהמצב נורמאלי ושהוא צריך להימשך, וגם הטרדה מינית היא מעשה אלימות.
הטרדות, אונס והתעללות הן תופעות שאינן רק מנת חלקם של מגזרים מסויימים, של השכבות החלשות, עולים חדשים, עובדים זרים או whatever.
כך למשל, אחד ממקרי האלימות שזעזעו את עולמי בשנים האחרונות התרחש אצל משפחה מהמעמד הבינוני-גבוה ברעננה. אביו של בחור שלמד איתי בשכבה רצח את אשתו והתאבד משום שהיא רצתה גט.
אני יודעת שהחיים כאן לא קלים, שרוב האנשים טרודים בבעיות היום-יום ועסוקים בלשרוד, אבל אני חושבת שיום אחד בשנה אפשר להקדיש שעתיים כדי להפגין נוכחות, כדי לצעוק ולמחות ולהגיד שמה שקורה לא מקובל עליי.
לפי הסטטיסטיקות, גם הבת שלי (|חמסה| שרק תגיע כבר..) תעבור הטרדה מינית במהלך חייה. אני מרגישה שאני חייבת לה להילחם, להשמיע קול, להיאבק על דמותה של החברה הזו.
אז נכון שעצרת אחת בשנה היא בסך הכל עצרת ומה כבר יכול לקרות ומי כבר יקשיב. נכון, ולכן אני גם פעילה במישורים אחרים, אבל יש לי הרגשה שלפחות חלק מאלו שלא באות, לא עושות זאת מכיוון שהן פעילות במישורים אחרים, אלא כי הן אדישות, לא מאמינות שאפשר לשנות. חבל.
בהקשר זה אני ממליצה לקרוא את דבריה של אורית קמיר בנושא. אני אצטט קטע:
"מצד שני, אין לזלזל בעצם ציון התופעה, שרק לפני שנים ספורות מאוד טואטאה בארץ אל מתחת לשטיח. ההתייחסות הציבורית בארץ לאלימות נגד נשים נהיתה כה מובנת מאליה, שקשה לזכור שקשר השתיקה סביב התופעה החל להשבר רק לפני שנים מעטות. לפני כן, אם מישהי העזה לטעון שגברים יהודים פוגעים באלימות בנשותיהם היהודיות נחשבה לבוגדת לאומית, שופכת דם הלאום ומוציאה דיבתו רעה. זיכרוננו הקבוצתי קצר, אבל עוד לפני עשור, נשים שהעזו להוציא את האמת לאור נתפסו כשקרניות ומשוגעות, ורק בודדות חרפו נפשן על אמירת האמת, הוצאתה לאור, ומלחמה על הבאת הדברים לתודעת הציבור. שלא לומר על הקמת מקלטים לנשים מוכות וקבוצות תמיכה וסיוע לקרבנות של כל סוגי האלימות המיגדרית.
ולכן גם אם יום בשנה הוא מעט מדי וטקסי מדי – אסור לזלזל בו ולא לותר עליו, וצריך להצטרף ולהשתתף, ובודאי להתחבר אל מי שעושות במלאכת הקודש של המאבק בתוצאות האלימות ובקורבנותיה יום יום, 365 ימים בשנה."
אני מודעת היטב למסך השתיקה וגם מבינה אותו, רק שאצלי הוא לא קיים, אולי בגלל שההטרדות שעברתי הן מינוריות יחסית. אספר לכם על שני מקרים של הטרדה שעברתי (לא כולל את הבחור באוטובוס שפתאום התחיל ללטף אותי), לפי סדר כרונולוגי.
לילה אחד בשנת שירות לאומי, שכזכור עשיתי בפנימייה לילדים מבתים הרוסים, לאחר שהשכבתי את הילדים לישון, יצאתי החוצה לשאוף קצת אויר. השעה הייתה מאוחרת, ולכן היה חשוך ושומם. לפתע ראיתי את אחד הבוגרים (בן 17-18) מתקדם לעברי. הנהנתי בראשי, אמרתי "לילה טוב" והמשכתי ללכת, אלא שכנראה היו לו רעיונות אחרים בראש. הוא תפס אותי והתחיל לחבק ולמזמז, צעקתי לו שיעזוב אותי והוא משך אותי לכיוון השיחים. באותו רגע עבר בסביבה בוגר אחר שקפץ עליו והרחיק אותו.
מזועזעת עד עמקי נשמתי, רצתי למנהל הפנימייה ולמדריכת הקבוצה של אותו בחור וסיפרתי בדיוק מה קרה. מסתבר שהוא עשה דברים כאלו וחמורים יותר גם לתלמידות בפנימייה, שפחדו לספר. נמסרה הודעה למשטרה והבחור נלקח למאסר.
יום שישי אחד בשעות הבוקר, אחרי שישנתי אצל חבר שלי בזמנו, מיהרתי לתפוס אוטובוס, אז הלכתי בדרך קיצור. בדרך כלל אני נמנעת מדרכי קיצור, אבל היה אור ומדובר ברמת אביב, אז לא חששתי. באמצע הדרך ראיתי בחור שאמר לי משהו, התקרבתי כדי להגיד לו שאני חירשת – הייתי בטוחה שהוא רק רצה לדעת את השעה. איך שהתקרבתי קצת ובדקתי בשעון, הוא תפס לי את החזה והתחיל למשש...
זה היה באמצע חורשה והיינו לבד, כך שלצעוק לעזרה לא היה טעם, אז נתתי לו בעיטה וצרחתי עליו שיעוף.. למזלי הוא באמת עף.
אני יודעת שבשני המקרים זה עניין של מזל בלבד שלא קרו דברים חמורים יותר, ואני גם מודעת היטב לעובדה שייתכן ודברים מסוג זה יקרו לי גם בעתיד.
אני לא מוכנה לזה. הגוף שלי שייך לי בלבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
