אתמול עבדתי רק חצי יום (לא לדאוג, אשלים את החצי ביום אחר) ולאחר מכן נסענו, איציק ואני, ליום עיון בנושא חינוך לזכויות אדם, שנערך בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.
שנה וחצי נעדרתי כמעט מכל פעילות שכזו. אחרי שנים רבות של פעילות, מתוכן שנתיים כמרצה ברחבי הארץ לנושאי זכויות אדם, פתאום, כמעט ברגע אחד, השתתקתי והתחבאתי מכולם, מעצמי.
לאחרונה קרה משהו, הרגשתי שאני חייבת לחזור, חייבת בעיקר לעצמי, לנשמה ולמצפון, אבל גם "להם", אלו שאין להם קול.
חודש זכויות האדם הבינלאומי זו הזדמנות פז לחזור לפעילות, ואין כמו כנסים שכאלו כדי לראות ולהיראות, לשמוע ולהשמיע. אז החלטתי שזהו, מסתיימת לה תקופת הרחמים העצמיים ומתחיל פרק חדש בחיי (בשאיפה).
הגענו לאוניברסיטה, פגשנו את אורלי (המתמללת שלי) ונכנסנו. מוזר ועצוב להיות באוניברסיטה אחרי כל-כך הרבה זמן, לחזור אליה על כסא גלגלים ולהיווכח עד כמה שהיא אינה נגישה. ואני בכלל שקעתי לאחרונה בפנטזיות על תואר שני...
לאחר דברי ברכה, חולקנו לשלושה מושבים. אנחנו הלכנו למושב של אמנסטי, שנקרא "מה לי ולעבדות ילדים בהודו?".
כמשתמע מהשם, נושא הדיון היה כיצד עונים על השאלה שלעיל כשבאים לחנך ילדים בגיל בית ספר לזכויות אדם?
לי זה היה כמעט ברור, עוד מבית ספר. הרחוק הוא הקרוב, מה שקורה להם אי-שם, נוגע גם לי. הם אחיי בני האדם. שפר עליי מזלי ונולדתי בישראל, אבל באותה מידה יכולתי להיוולד באפריקה או בהודו.
בהתחלה עוד הייתי בטוחה שזה ברור מאליו, וכולם מעוניינים לשפר את מצבם של הילדים בהודו/מוזמביק/נפאל... אבל מהרגע שהתחלתי להרצות, ובכלל, בדיוניי עם אנשים ולא רק ילדים, שמתי לב שהביטוי "עניי עירך קודמים" עולה כל הזמן, כאילו שזה סותר.
מה, אם אגלה אמפתיה לדברים שקורים בחצי השני של הגלובוס ואם אשב ואכתוב מכתבים ואולי, חו"ח, אף אתרום ואלך להפגנות, זה אומר שלא אכפת לי ממה שקורה פה בארץ?
מתי התפיסה של משחק סכום אפס השתלטה על חיינו?
פעם מישהו אמר לי (אני חושבת שזה היה בזמן התרמה לנפגעי הצונאמי), שאלו שמטיפים לאחרים לדאוג קודם כל לעניי ביתם, לא עושים לא זה ולא זה.
הקרינו לנו סרט בנושא עבדות ילדים. ראינו ילדה מהודו, בת 8 שעובדת במפעל לגפרורים 10 שעות ביום תמורת 10 רופי ביום (1.01 שקל). היא עובדת לצד אחיה, בן ה-4. כשהיא נשאלה אם היא מאושרת – "כן, אחרת לא היה לי מה להכניס לבטן".
קטע אחר סיפר על כדורי הרגל באישור של פיפ"א, שנתפרים בפקיסטן, ברובם, ע"י ילדים. כששאלו שחקן כדורגל ישראלי מה דעתו על כך, הוא שאל – מה זה נוגע לי?
250 מיליון ילדים עבדים יש בעולם (לא, זה לא חוקי). תעשו תרגיל מחשבתי – קחו את כל אוכלוסיית ישראל ותכפילו אותה ב-30. לא מזעזע?
ומה עושים? אם נקנה את המוצרים האלו, נתמוך במה שהם עושים, בפשעים הנוראיים האלו של מדינות ותאגידים. אם לא נקנה – לילדים לא יהיה ממה להתפרנס.
אני עצמי לא מסוגלת לתרום ולו שקל אחד מכספי לתאגיד שמנצל ילדים. אני יודעת שזה מזיז לנייקי ולגאפ, למשל, את קצה הזרת השמאלית, במקרה הטוב, ואני יודעת שאנשים צוחקים עליי מאחורי גבי, אז מה? (אני נעזרת גם באתר "במה תומכות הקניות שלך?").
אם נודה על האמת, קל יותר לגייס ילדים, כי הם עוד לא ציניים ואדישים, ויכולים להזדהות עם מה שעוברים ילדים אחרים בעולם.
לפני מספר שנים העברנו לבתי ספר (הרשומים לרשת "פעולה דחופה לילדים") מקרה של ילדי רחוב בברזיל, שנרצחים ע"י שוטרים שמעוניינים לחסל את התופעה. הילדים הישראלים מאד התרגשו ושלחו ציורים ועבודות יצירה לבית מחסה בברזיל, שמשכן את ילדי הרחוב, כמו גם מכתבים לשגרירים ולממשלה. החל דיאלוג עם הרשויות והילדים קיבלו מכתבי תודה. זה רק מקרה מוצלח אחד מבין אלפים.
מקרה אחר הוא היעלמות של 500 ילדי רחוב ביוון. פשוט נעלמו מעל פני האדמה, ומדובר במדינה אירופאית. המשטרה אפילו לא חקרה. בזכות המכתבים של הילדים בארץ, שגריר יוון לחץ על ממשלתו ונפתחה חקירה בנושא (שעדיין מתנהלת).
המושב הבא היה בנושא חינוך ממלכתי והחברה האזרחית (ישבתי ליד שולמית אלוני!). למה חלה זילות במושג זכויות האדם? פעיל זכויות האדם נהיה סוג של עלבון, ממש כמו יפה נפש (ומה העניין עם זה? אני מתמלאת גאווה כשקוראים לי יפת נפש).
למה משרד החינוך לא מחנך לדמוקרטיה ולזכויות אדם? למה לומדים רק יחידה אחת באזרחות?
אחת הדוברות סיפרה שראש עיריית הרצליה הורתה על מכסת שעות מסוימת ללימודי דמוקרטיה החל מגיל הגן. היא סיפרה שברק (השופט) הגיע להרצות לפני תלמידים ואמר להם שדמוקרטיה היא החלטת הרוב. קמה ילדה בכיתה ג' ואמרה לו "נכון, אבל זה קודם כל הגנה על זכויות המיעוטים".
מישהי שישבה בקהל הציעה שמשרד החינוך מתנגד ללימודי זכויות אדם, כי לא קל להתמודד עם תלמידים שמבינים לפתע שגם להם יש זכויות ומתחילים לעמוד על שלהם. אולי?
ביב' הזמנתי הרצאה של מנכ"ל אמנסטי ישראל לכיתה שלי. הוא דיבר על זכויות אדם בכלל, בעולם ובארץ, הראה סרטים ומה לא. לאחר מכן, בכל שיעורי האזרחות היו התלמידים מתווכחים עם המורה.
המושב האחרון היה בנושא קולנוע והתפקיד שלו בחינוך לזכויות אדם. המרצה היה דן מוג'ה, מה שהקשה עליי מאד את מלאכת ההקשבה (כל הזמן זמזמתי לעצמי "בחשבון זה נכון, אי אפשר לזייף..").
דנו בשאלה איזה סרטים עדיף להקרין, קרובים או רחוקים, על מנת להעביר מסר. לילדים ישראלים, למשל, האם עדיף להראות סרט על הבעיה הישראלית-פלשתינית, כדי ללמד על זכויות אדם, או אולי סרט על ה-IRA (למשל "בשם האב").
הטענה היא שעדיף להראות סרטים רחוקים, כי ככה קל יותר לגייס ולהעביר מסר. כאשר מראים לילדים ישראלים סרט על הפרת זכויות אדם במחסומים, למשל, המסר נופל, כדברי מוז'ה, "על אזניים לא בתולות", כלומר, כבר יש להם דיעה לכאן או לכאן, והם מעורים היטב במה שקורה.
היה מאד מעניין והתקשר לי לעבודה שעשיתי בנושא סטריאוטיפים על בעלי מוגבלויות והשפעת התקשורת על המצב.
זהו, הסתיים ואנחנו פרשנו הביתה, עם יותר שאלות מתשובות.
כולם מוזמנים לפסטיבל זכויות האדם שייערך ביום שישי הקרוב (יום זכויות האדם הבינ"ל יצוין ביום שבת, 10.12, כמדי שנה) בדיזינגוף סנטר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
