כמו שהבטחתי, בעיקר לכולם אבל גם לעצמי (האמת היא שהבטחות לעצמי אני מפרה על ימין ועל שמאל, אבל עם הבטחות לאחרים קצת יותר קשה), הלכתי אתמול עם איציק להארי פוטר וגביע האש.
כשאני אומרת הלכתי, אני כמובן מתכוונת ל ה-ל-כ-ת-י J
החלטנו על שעת בוקר מוקדמת (11) ביום שבת, מתוך מחשבה שאמנם יהיו ילדים, כי אין מנוס מזה, אבל לא הרבה.
ובכן, טעינו.
כבר כשהגענו, ראינו מה שנדמה לי כמיליוני זבי חוטם מתרוצצים אנה ואנה, מצחקקים, מרביצים קצת אחד לשני ועוד כל מיני דברים כייפיים שזכורים לנו מהילדות.
אני מאד פחדתי. פחדתי שאחד מהם (או יותר) ייתקל בי במהלך ריצת האמוק שלו ואני אפול אפיים ארצה ואעשה לעצמי פדיחות. בכלל, חששתי שכל התנועה הזו מול העיניים שלי תגרום לי לסחרור ולאיבוד שיווי המשקל.
כמובן שהתחלתי לתהות ביני לבין עצמי אם גם אני הייתי כזו טרוריסטית כשהייתי בגילם. התשובה היא מן הסתם חיובית, ויעידו על כך כל הצלקות בברכיים, אלא שהפעם לא יכולתי לחוש הזדהות, או התמוגגות אל מול ההתנהגות חסרת הדאגות שלהם, כי הייתי מרוכזת מדי במחשבות על הנפילה המתקרבת ובאה.
למזלי, בדקה ה-90 הבחין צוות הקולנוע ב-disaster waiting to happen, ופתח את שעריו רק בשבילנו.
וואו, שנה וחצי לא הייתי בקולנוע. אתם כבר יודעים כמה אני אוהבת טלוויזיה, אז קחו את האהבה הזו ותכפילו במאה אלף, וזו מידת אהבתי למסך הגדול.
נכנסנו לאולם והתיישבנו (זה ממש מגניב בטירוף שאפשר לבחור את מקומות הישיבה כשמזמינים כרטיסים מהאינטרנט, וכך ישבנו ליד המעבר ויצא מעולה). אחרי שהתמקמתי, שלחתי את איציק להביא המון פופקורן, סוכריות וקולה, ובעצם הכל – כי אני חוגגת. עכשיו, חשבתי לעצמי, איציק נורא יסבול מהצווחות של הילדים לכל אורך הסרט, אבל אני, מה אכפת לי? שיגיד תודה שהוא שומע 
אגב, נדמה לי, או שבתקופת ההיעדרות הזו מאולמות הקולנוע הוכפל או אפילו שולש זמן שידור הפרסומות?
בהפסקה הייתי, כמובן (מרפי עדיין פה?), צריכה פיפי. שירותי נכים נפרדים לא היו בנמצא, אלא רק בתוך שירותי הנשים/גברים. איציק עשה מה שהוא לא עשה מעולם לפני כן ונתן לי להיכנס לבד (כלומר נטש אותי). לא ראיתי שהוא עזב ונתקפתי פאניקה, בעיקר לנוכח התור הארוך, כאשר אף ילדה לא נתנה לי ולהליכון שלי זכות קדימה.
כשהגעתי לשירותי הנכים, הם כמובן היו תפוסים. הייתי כבר כל-כך מעוצבנת ולחוצה, שהילדה הקטנה שיצאה משם לא הבינה מה נפל עליה כשאמרתי לה בטון די תקיף (אני חושבת) שלשירותי נכים לא נכנסים.
[הורים, בבקשה, אם הילדים שלכם לא נתקלים בבעלי מוגבלויות ביום-יום שלהם, תושיבו אותם לשיחה, כי כשהם כן נתקלים, הם לא יודעים איך לאכול אותנו וכיצד יש להתנהג.]
אחרי שעשיתי מה שעשיתי והצלחתי לצאת, פרצתי בבכי. הייתי גאה בעצמי, כמו שלא הייתי כמה וכמה שנים.
דעו לכם שלא משנה מה אני כותבת ומה אתם חושבים, אני גאה בעצמי רק לעיתים מאד מאד רחוקות. בגלל זה כל המחמאות שאני מקבלת, פה ובכל מקום אחר, רק מביכות אותי. אני באמת לא מרגישה שהן מגיעות לי, כשכל מה שאני עושה הוא לנסות לשרוד.
אבל אחרי השנה וחצי האחרונות, כל הניתוחים וכל העבודה הקשה שהשקעתי ושאני עדיין משקיעה בחיזוק הגוף ובניסיונות ללכת, אני סוף סוף רואה תוצאות. היו המון פעמים במהלך התקופה הזו שלא חשבתי שאחזור ללכת, שדמיינתי את חיי על כסא גלגלים, שנכנסתי לדיכאונות, שהעבודה הסיזיפית והקשה הייתה מתסכלת ברמות מטורפות שגרמו לי לרצות להרים ידיים. והנה, העבודה הקשה שלי משתלמת, ועל זה אני ממש גאה בעצמי.
לגבי הסרט עצמו, הוא היה מעל ומעבר לציפיותיי, הרבה יותר טוב ונאמן לספר מקודמיו. אז כן, כרגיל הושמטו עלילות משנה קריטיות, וההתחלה של הסרט הייתה דחוסה ומבלבלת מרוב ניסיון להכניס ספר עב כרס לסרט בן שעתיים וחצי, אבל זה היה צפוי.
מעבר לכך, האפקטים היו מדהימים, דניאל ראדקליף קצת השתפר כשחקן, אמה ווטסון התדרדרה לטעמי, סנייפ אהובי לא קיבל מספיק שורות ודמבלדור החדש נותר אכזבה כשם היה בסרט הקודם.
לא יודעת מה דעתי על רייף פיינס כלורד וולדמורט, אני אמביוולנטית, וכהרגלי מנסה לגבש דעה באמצעות הדיון הער בעין הדג.
אנקדוטה קטנה - אני קוראת את הספרים באנגלית, אבל בסרטים אני מסתמכת על התרגום בעברית, אז לוקח לי זמן להבין מה הם לעזאזל רוצים ממני....
למשל, בהתחלה הופיעה דמות שקראו לה זנב-תולע. מה זה זנב-תולע לכל הרוחות? לקח קצת זמן עד שהחלטתי לתרגם לאנגלית. Wormtail כמובן J
בקיצור, תגידו מה שתגידו, יצאתי כמנצחת. אני מקווה שלא ירחק הזמן ואוכל להגיד שלום יפה גם להליכון...
אתמול בערב הגיע לביקור החבר הכי טוב שלי (שני רק לאיציק). אנחנו מכירים מהרגע שאיבדתי את שמיעתי, בערך, כלומר כ-8-9 שנים. הקליק בינינו היה מיידי, ואני לא ממש יכולה לשים את האצבע על הסיבה. אנחנו כל-כך שונים זה מזו, הפכים של ממש.
ועדיין, הוא החבר היחיד כמעט שאני יכולה להיות לגמרי לגמרי אני עצמי במחיצתו, להסיר את כל העכבות. הוא בחיים לא שופט אותי, גם כשאני מראה לו את הצדדים היותר אפלים שלי (כן, יש המון כאלה, אם תהיתם. מלאכים יש רק בשמיים) והוא תמיד מבין אותי (גם אם רוב הפעמים הוא לא מסכים איתי).
אנחנו יכולים להתווכח שעות על עניינים שברומו של עולם ועל לא-כלום, ולסיים את הוויכוח בצחוק מתגלגל. כשהיינו יחד ברודוס, ישבנו ערב אחד בלובי של המלון והתחלנו לדון בסוגייה של, אם זכרוני אינו מטעני, הקיפוח במערכת החינוך, או משהו כזה. צעקנו כל-כך אחד על השנייה, שכולם הסתכלו עלינו ואני מניחה שהם מאד נבהלו, אבל אנחנו הכי נהנינו בעולם. אין מצב שאני או הוא ניתן לשני להגיד את המילה האחרונה.
הוא גם אחד היחידים שאני מקבלת בהומור ואהבה כל ביקורת שיש לו לגביי, כל בדיחה שחורה.
רק אתמול, בשעתיים שהוא היה פה, דיברנו על הברית החדשה, פוליטיקה, פמיניזם, קולנוע, טלוויזיה, ספרות, וצחקתי כמו שלא צחקתי הרבה מאד זמן. אני לא יודעת אם הדברים שאנחנו צוחקים מהם היו מצחיקים כל צופה מהצד, כי יש לנו הומור קצת שונה, אבל אנחנו כל-כך מבינים זה את זו, שפעמים רבות הוא יודע מה אני הולכת להגיד הרבה הרבה לפני שאני אומרת זאת, וכנ"ל ההיפך.
הוא בהחלט אחד האנשים היותר חכמים שאני מכירה, שמהווה עבורי מקור בלתי נדלה לידע ולעובדות טריוויה משעשעות/מעצבנות. הוא עצמו לא יודע איזה לב טוב יש לו וכמה שהוא חבר נהדר.
אחד הקטעים המוצלחים בינינו הוא שברוב המוחלט של הפעמים שאנחנו יחד, קורים דברים מוזרים. כך למשל פעם שהיינו בקולנוע, עובד הקולנוע ראה אותו מדבר איתי באיות אצבעות, אז הוא שאל אותו אם הוא חירש, או פעם כשהלכנו יחד באוניברסיטה, התנפל עליי חתול משום מקום. וזה בלי להזכיר את כל הכיף ההזוי שהיה לנו ברודוס, כל הטיפוסים המעניינים שפגשנו...
כיף שיש היסטוריה ארוכה עם מישהו, ושאפשר להעלות זכרונות יפים ומצחיקים גם כשקשה ועצוב קצת, או סתם בשביל לחייך.
לא. אף פעם לא היה בינינו משהו ולא חושבת שמישהו מאיתנו חשב על זה. אולי אפשר לדמות את מערכת היחסים הזו למערכת יחסים של אח ואחות. לא נראה לי שאי פעם יימאס לנו האחד מהשנייה.
זהו. איימתי עליו שאני אכתוב עליו פוסט מלא במחמאות שיביכו אותו, כי הוא לא עשה מנוי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
