אתמול הוזמנתי למפגש השנתי של פורום מ.ע.ל.ה, ארגון המקדם אחריות חברתית-סביבתית כגישה עסקית. היה מרתק, ולו בגלל הדיון, אשר העלה שאלות רבות שעדיין איני בטוחה מה התשובות להן, או מה דעתי לגביהן.
במרכז הכנס היה כאמור הדיון, בו לקחו חלק אנשי העסקים, מאיר שני (לשעבר מנכ"ל עלית) ובועז צפריר (מנכ"ל זוגלובק), ומולם רן מלמד מעמותת ידיד ותמי מולד-חיו, פעילה חברתית. טלי ליפקין-שחק הנחתה את הדיון.
בהתחלה דובר על הזכות לחיות בכבוד ומה זה אומר. שני אנשי העסקים אמרו שהם לא מרגישים מספיק חזקים להגדיר מה זו רמת חיים מינימלית. רן מלמד, לעומתם, היה הרבה יותר החלטי וטען שזכות זו מורכבת מהיכולת לממש 5 זכויות בסיסיות – אוכל, תעסוקה, דיור, בריאות וחינוך שוויוני. מלמד פרק זאת לכסף - 6675 שקלים. זהו, לדבריו, הסכום המינימלי שמשפחה בעלת 4 נפשות זקוקה לו על מנת להתקיים. נראה לכם הגיוני? לא יודעת..
לאחר מכן דובר על אחריות חברתית של עסקים, כאשר על פי רוב, אלו מהארגונים החברתיים אמרו שהעסקים צריכים לחדול ממעורבות חברתית, ובמקום זאת - לפעול למען הגדלת שכרם של עובדיהם, על מנת שאלו יחזרו הביתה ויוכלו לשפר את חייהם באמצעות כסף נוסף זה (חינוך, חוגים לילדים, מטפלים/ות וכו'). כך גם תוחזר האחריות החברתית למדינה, כמו שצריך היה להיות מלכתחילה.
"אתם תדאגו לעסקים שלכם ולעובדים שלכם ואת החברה תשאירו לנו".
יש לציין כי נרשמו חילוקי דעות בין נציגי הארגונים החברתיים בשאלה היכן העסקים צריכים להפסיק להתערב.
מנגד, אנשי העסקים אמרו שאחריות חברתית אינה קשורה רק לשכר, כי אם גם לאיכות הסביבה, ליצירת קשר אישי עם העובדים, להתנהגות מוסרית כלפי מקום העבודה עצמו וכלפי חוץ ועוד.
ניתן לומר שזה אפילו קריטי בעידן של קפיטליזם גואה, המייצר זיהום אוויר, עבדות ומונופולים.
אז מהי אחריות חברתית של עסקים?
מתוך אתר מ.ע.ל.ה – קיימים 7 תחומים של אחריות חברתית, שצריכים לבוא לידי ביטוי בעסקים:
1. דיווח ובקרה –דיאלוג עם כל מחזיקי העניין בחברה. לדוגמא, 28% מבעלי המניות של חברת הדלק אקסו מובייל, דורשים מהחברה לפרסם ניתוח שקשור להתחממות הגלובאלית.
2. שמירה על זכויות האדם
3. פיתוח קהילתי
4. שיווק וצרכנות – האם התהליכים הוגנים וישרים?
5. איכות הסביבה
6. אתיקה בעסקים – הגינות, מוסריות, כנות..
7. סביבת העבודה עצמה – דאגה למקום העבודה ולעובדים בו.
מתוך אתר שבי"ל - למרות שאין הגדרה אחת ויחידה לאחריות החברתית, זו מתבטאת במנעד רחב של פעילויות, כגון מתן תרומות, קידום החינוך, סבסוד האמנות והפחתת זיהום. לפיכך, קיים קשר אמיץ בין חובות מוסריות מסוימות של התאגיד ואחריות חברתית.
פרופ' קלאוס שוואב, נשיא הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס ומייסד קרן שוואב ליזמות חברתית, סבור שהקפיטליזם המודרני הוא אחריות חברתית של עסקים.
הוא טוען כי העסקים, הארגונים הציבוריים והארגונים הפילנתרופיים שייסדנו בעבר העניקו לעולמנו מבנה ויכולת ניבוי, אמצעי לסווג סוגים שונים של פעילות אנושית. אך הדיגיטליזציה, הגלובליזציה והדה-רגוליזציה מטשטשים באופן דרמטי את ההבחנות הללו. הארגונים, הערכים והטכנולוגיות שהיו קיימים בעבר נעלמים ומוחלפים באי-וודאות מקיפה, המספקת הזדמנות חסרת תקדים ליצור ארגונים מבוססי-ערכים, שיהיו גם מעוררי השראה וגם רווחיים. האקלים החדש של חוסר אמון בתאגידים הופך את הדבר חיוני להישרדותם והצלחתם של עסקים.
שוואב מאמין כי כעת הזמן המתאים ביותר לעצב מחדש ארגונים. ראשית, בשל הכוח ההולך וגובר של האינדיבידואל וחופש הבחירה שלו ושנית, הידיעה שעסקים מבוססי-ערכים שכאלו לא רק קיימים, אלא מופיעים כל הזמן ובזירות שונות.
שוואב מדבר על חילופי הכוח – מה שברור הוא שהצרכן הנאמן, הפסיבי וחסר המידע נהיה היסטוריה. כיום הצרכנים הם גברים ונשים, ואפילו ילדים, המונעים ע"י טכנולוגיית המידע, שמעניקה להם גישה מיידית למידע רלוונטי בכל נושא שהוא. הם משתמשים במידע זה לא רק כדי למצוא מציאות בשוק הגלובלי, אלא גם כדי לארגן ולדרוש שקיפות ולקיחת אחריות ממנהיגיהם, הן במגזר הציבורי והן בעסקי. הכוח עבר מאלו שמוכרים לאלו שקונים.
כוח נוסף נעוץ בעידן הנוכחי של עודפים, בו יש ללקוח אפשרויות בחירה אינסופיות כמעט. בעידן שכזה משהו נוסף חייב למשוך את הצרכן מלבד המוצר או השירות. חברות מצליחות כיום הן אלו שהצליחו לדבר לא רק לצד הרציונאלי של אנשים, אלא גם לרגשותיהם. דבקות בעקרונות ה-Global Compact תתמוך במה שיש לחברה להציע מבחינה זו.
ה-Global Compact הינו הסכם שניסח האו"ם אשר הושק בשנת 2000 בשאיפה להחתים 1,000 תאגידים בתקופה של 3 שנים. המשתתפים מתבקשים להתחייב באופן פומבי לעקרונות ההסכם , הקשורים לאחריות סביבתית וזכויות אדם.
עקרון ראשון: עסקים צריכים לתמוך ולכבד את זכויות האדם הבין-לאומיות המוצהרות בתחומי ההשפעה שלהם.
עקרון שני: על עסקים להבטיח כי הם עצמם אינם מעורבים בהפרות של זכויות אדם.
עקרון שלישי: עסקים צריכים לכבד את זכות החופש להתכנסות ולהכיר באופן מעשי בזכות למיקוח קולקטיבי.
עקרון רביעי: עסקים צריכים לקדם את ביטולן של עבודות כפייה ושל תופעת הניצול.
עקרון חמישי: עסקים צריכים לקדם ולמוך בביטול המעשי של עבדות ילדים.
עקרון שישי: עסקים צריכים לקדם את ביטולה של כל צורת אפליה שהיא במקום העבודה.
עקרון שביעי: עסקים צריכים לתמוך בגישה מונעת / זהירה לאתגרים סביבתיים.
עקרון שמיני: עסקים צריכים לקחת על עצמם יוזמות שמטרתן לקדם אחריות סביבתית.
עקרון תשיעי: עסקים צריכים לעודד את הפיתוח והדיפוזיה של טכנולוגיות ידידותיות לסביבה.
עקרון עשירי: על עסקים לעבוד כנגד כל צורות השחיתות, כולל שוחד וסחיטה.
המצדדים בהסכם זה רואים בו כחדשני, שיכול לתרום לעיצובה מחדש של התרבות העסקית ע"י קביעת ערכים חדשים והנעת המשאבים של עסקים גדולים לעבר פיתוח חברתי.
המתנגדים טוענים, אולי בצדק, שההסכם חסר שיניים, ועסקים יכולים למקד את תשומת הלב בפעולות הנאותות שלהם וכך להסיט אותה מההתנהלויות השגויות, וכך למעשה לעודד חוסר אחריות של תאגידים.
המתנגדים לרעיון האחריות החברתית טוענים שלבעלי עסק, או לבעלי מניותיו, אין כל מחויבות מוסרית לקחת אחריות חברתית.
הכלכלן מילטון פרידמן, למשל, טוען שתפקיד הדרג המנהל מוגדר אך ורק על ידי האחריות למקסם רווחים במסגרת החוק והאתיקה המקצועית. פרידמן גם טוען שמנהל המשתמש במשאבי התאגיד לקידום פרויקטים חברתיים, למעשה מטיל מס על התאגיד. הטלת מס אינה חלק מתפקידו ואחריותו של המנהל, אלא נחלת הממשל. בנוסף, פרידמן טוען שכיוון שלמנהלים אין את הכישורים והידע המתאימים לניהול פרויקטים חברתיים, לקיחת אחריות חברתית היא בעצם חוסר אחריות ניהולית.
לבסוף, פרידמן טוען שהטלת אחריות חברתית על תאגידים נוגדת את עקרונות השוק החופשי, משום שקידום אינטרסים חברתיים עלול לפגוע בקידום האינטרס העיקרי של התאגיד ובעליו – מקסום רווחים.
השורה התחתונה בגישה של פרידמן מבוססת על הרעיון שלמנהלי התאגיד אין אחריות מלבד קידום האינטרסים של בעלי המניות.
אז מי צודק?
וגם - מזל טוב לאיציק בעלי האהוב, שחוגג היום, היום הזה ממש, 34 שנים להיווסדו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
