1/2006
תפסתי ראש על הבר
אתמול עבר עלינו ערב/לילה הזוי במיוחד.
בסביבות 19:00 התחלנו להתארגן ללכת להופעה של שלום חנוך. כמובן שאני הייתי לחוצה מכל פיפס קטן – מה נלבש, מתי נצא, מה צריך לקחת וכו', כי זו אני וכי מדובר באירוע מאד חשוב בשבילי, בכל מיני רמות.
הגיעה השעה שמונה, בה קבענו לצאת, ופתאום הבנו שאי אפשר לרדת לאוטו עם ההליכון, כי לא יהיה לו מקום (בבאגז' יש את כסא הגלגלים), היות וגלית ומיטל צריכות לשבת מאחור.
מבלי לחשוב פעמיים, הורדתי את הידיים מההליכון, נתתי לאיציק יד (אחת) וככה ירדנו לחניון יד ביד. אם היה עובר איזה שכן (ונורא רציתי שזה יקרה, אבל כולנו כבר מכירים את חוקי מרפי), הוא היה חושב שנרפאתי לגמרי. אי אפשר היה לנחש שאם איציק עוזב את היד שלי, אני נופלת אפיים ארצה. אבל זו הייתה הרגשה כל-כך *נורמאלית* וכייפית, ששנינו כמעט התחלנו לבכות כשנכנסנו לאוטו והבנו מה קרה.
נסענו לאסוף את גלית ומיטל (בשנקין) ומשם למועדון זאפה ברמת החייל. המועדון היה מפוצץ ולנו הציעו שתי אופציות – או לשבת ארבעתנו קרוב לדלת (לא כל-כך רחוק מהבמה, האמת), או לקבל שולחן מאד קרוב לבמה, אבל רק לשלושה (אחד מאיתנו יישב על הבר). איזו דילמה.. עשר דקות הסתכלתי מאיציק לבמה וניסיתי להחליט. בסוף החלטתי לטובת החבורה הקטנה שלנו והתיישבנו.
רותם, מנהל המופע המקסים של שלום, הגיע לברך ואמר שההזמנות שלי היו בראש סדר העדיפויות של שלום, למרות שהמקום מלא עד אפס מקום. הוא גם ביקש שנבוא אחרי המופע להגיד שלום.
איזו התרגשות!
עד שהמופע יתחיל (22:30), הזמנו קצת אוכל – 3 מנות ראשונות לחלוק בינינו. כשסיימנו לאכול, חשקה נפשנו בקינוח, הרי כל בר דעת יודע שהסיבה לארוחות זה הקינוח, שהוא ללא ספק ה-main event. אלא שהמטבח נסגר, כי שלום לא רוצה שיאכלו לו לפני הפרצוף בזמן שהוא שר, וזה מובן. ממש התבאסנו, ואיציק ומיטל החליטו לנסות בכל זאת להשפיע על המלצר הראשי (נדמה לי שזה היה תפקידו), שבסוף נכנע לקסמים שלהם והביא לנו טרמיסו מדהים.
כמה דקות אחרי שסיימנו את הקינוח, כבו האורות ושלום עלה לבמה עם משה לוי. WOW
מייד היה לי דז'ה וו להופעה החיה האחרונה שהייתי בה, ההופעה של שלום כשהייתי בכיתה ט'.
השיר הראשון היה "שיר הדרך", הכל-כך מקסים ומקפיץ ("בא הביתה עוד מעט, הרי לא תעזבי אותי בחוץ"), אלא שגלית ואיציק לא הכירו, אז הבנתי די מאוחר באיזה שיר מדובר. יחד עם זאת, הרגשתי את המוזיקה ואת קולו של שלום אני זוכרת היטב, איך אפשר לשכוח?
בבת אחת הוצפתי בהמון רגשות – עצובה ומתוסכלת שכולם שומעים ואני לא, שמחה בשביל האנשים בקהל שיש להם הזדמנות לשמוע את המוזיקה המדהימה הזו, משתאה נוכח הכוח שיש לדמיון ולזכרון שלי ומעל הכל אסירת תודה שאני שם.
מערבולת של רגשות, לעיתים סותרים. עצב מהול בשמחה, קנאה מהולה בפרגון, גאווה מלווה בענווה. כולם חיו אצלי אתמול בערב בשלום זה עם זה.
גלית ואיציק יידעו אותי בתחילת כל שיר באיזה שיר מדובר, כך שאם הכרתי, הצטרפתי בשירה ודמיינתי אותו שר את השיר. כשהם הכירו גם את המילים (למה לי לקחת ללב, למשל), הם שרו וגלית גם עשתה תנועות פנטומימה לפי המילים, כדי שאני אדע בדיוק היכן אנחנו נמצאים בשיר. חברה מדהימה יש לי...
בקטעי הקישור, החינניים והכובשים כמו שרק שלום יכול, הם כתבו לי על היד מה הוא אומר.
ב"שיר ללא שם", שהוא אחד השירים האהובים עליי בעולם, לא התאפקתי והחלו לזרום הדמעות. גם ב"ילדים של החיים" וב"לא יודע איך לומר לך"... וראו עליו שהוא פשוט חי את המוזיקה שלו, עם כל התנועות שלו והבעות הפנים. אדם מוכשר להדהים וצנוע באותה מידה.
הייתה לי חוויה מדהימה, ואני מקווה שגם לכל המלווים שלי. אמנם הציקו לי קצת, כשעישנו סיגר לידי והקבוצה שישבה מולנו, שלא ממש התלהבה משלום כנראה, אז חברי הקבוצה כל הזמן זזו בכיסאותיהם, יצאו החוצה, הציצו בפלאפונים והסתודדו זה עם זה.
כשההופעה נגמרה, עם השירים "בגלגול הזה" – שיר הנושא של המופע האחרון בו נכחתי, זה מכיתה ט' – ומיה, וכולם יצאו החוצה, הלכנו אל מאחורי הקלעים להגיד שלום. כששלום ראה אותי, הוא מאד שמח ואמר "היי, הנה שירה! אני כל-כך שמח שבאת". זוגתו, לימור, חייכה וחיבקה אותי בחום, ומייד אחר כך שלום חיבק ונישק.
היה לו חשוב לשמוע איך היה לי, אם הרגשתי אותו ואת המוזיקה, אבל כל מה שיכולתי לעשות זה לנעוץ בו עיני עגל ולחייך מאוזן לאוזן "אתה פשוט ענק".
אמרתי לו שעבורי זו הייתה סגירת מעגל, שקינאתי קצת בהתחלה בכולם, אבל התחושה הזו התחלפה בשמחה והתרגשות גדולות בהרבה. וכן, הרגשתי את המוזיקה ואת השירים, וכן – בכיתי.
שלום די שונא את זה שאני מעריצה אותו כל-כך, ואפשר לומר שאני מבינה אותו. אמנם בקטנה, ואי אפשר להשוות, אבל גם לי מפריע כשמחלקים לי מחמאות גדולות מהחיים. אלא שבמקרה של שלום – לא אכפת לי. אני מעריצה ואוהבת אותו והברירה היחידה שיש לו היא ללמוד לחיות עם זה.
בדיוק כפי שהוא למד לחיות עם העובדה שהמעריצה הגדולה ביותר שלו לא שומעת כלום.
לקראת הסוף קיבלתי את הדיסקים של ההופעה (2) ועל גבי העטיפה הוא כתב – לשירה באהבה משלום חנוך... איזה סיום מושלם.
היה לי קצת עצוב להיפרד, כי מי יודע מתי נשוב וניפגש, אבל הרגשתי שלמה עם עצמי כמו שלא הרגשתי מזמן.
תמיד חשבתי שייתכן ובשמונה השנים האחרונות אני מדחיקה את כל העצב והתסכול שלי מכך שאיני שומעת, ואולי זה ההסבר לכך שאני מקבלת זאת בכזו קלות.
אחרי אתמול אני מבינה – אין לי שום בעיה עם זה. אני מודה לאל על כל החוויות שנתן ונותן לי, על כל האנשים שנכנסים לחיי, על החברים, על איציק, על היכולות שלי – הזיכרון והדמיון, על החיים עצמם...
מה זה השמיעה לעומת החיים עצמם? פינאטס.
כשנכנסנו לאוטו היכתה בנו ההודעה על מצבו של שרון. מייד התחלנו לשוחח בינינו, לא על ההופעה, אלא על מה יהיה.
אני מודה – מעולם לא אהבתי את שרון. אני לא שוכחת ולא אשכח לו כמה וכמה דברים. אבל מדובר בבן אדם ולאף אחד איני מאחלת את זה, ואני באמת שולחת לו איחולי החלמה מהירה ואריכות ימים וכן, גם עצובה בשבילו, בשבילנו.
מעבר לכך – אי הוודאות טיפה מבהילה – מה יהיה עכשיו? הלוואי שהוא יחלים, אלא שגם אז הוא לא יחזור לפוליטיקה. האם כל תומכי "קדימה" יחזרו הביתה – בין אם הבית זה הליכוד או העבודה? האם יש סיכוי שביבי יהיה שוב ראש ממשלה? זו בהחלט מחשבה שאיני יכולה לסבול...
הלכנו לישון בשלוש, כשהגוף עדיין מלא אדרנלין ובראש מתרוצצות להן מחשבות בערבוביה, על גורל המדינה, על שרון ועל שלום חנוך.
קמתי לגלות שראש הממשלה עדיין נאבק על חייו ושעדיין מתנגנים לי בראש השירים מאתמול בלילה.
שיר ללא שם 
ביצוע: שלום חנוך
מילים ולחן: שלום חנוך
כי שירי הוא בת קול ברוח
מכתבי השלוח
מסילת חיי
געגועי
הד תפילותי.
כי שירי הוא עלה ברוח
הנידף, השכוח
הוא האור הרך
הנפקח
בלילותי
הוא אתה ההולך אלי.
בנדודי חולפות עלי
תמונות ונשמות
ושמות שמות
אתה בא והולך אלי.
איי
עלטה סביב
והיה אם אתה מקשיב
אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך אלי.
בדרכי
הולכים איתי
נופים וניגונים
ופנים, פנים
אתה בא והולך אלי.
יה
דומיה סביב
הלוואי שאתה מקשיב
אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך
אלי אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך אלי.
כי שירי הוא משב הרוח
חלוני הפתוח
מעין כוחי,
צחוק ובכי
קץ ייסורי
אתה בא והולך אלי.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
