1/2006
Bleep
בשבת אחר הצהריים, אחרי שנה של תכנונים ודחיות וביטולים, כרמל, חברתי היקרה, הגיעה אליי עם הדי.וי.די של הסרט "בליפ", או בשמו הלועזי "What The Bleep Do We Know?".
כרמל לחצה עליי לראות את הסרט כבר הרבה זמן, אך רק לאחר שהוא עשה עלייה ובמקביל המטפל האהוב שלי, גבי, אמר שכדאי לי לראותו, הגבתי ללחץ.
את הסרט ראינו עם כתוביות באנגלית, כך שבטח פספסתי המון, אבל עדיין היה מעורר מחשבה.
מדובר בשילוב של עלילתי ודוקומנטרי, כאשר במרכז הסרט תורת הקוונטים.
הסרט עוקב אחר אישה חירשת (מרלי מטלין כמובן), שעוברת ליקום מקביל ומפותל, החושף בפניה את האמת שמאחורי המציאות. בין קטעי העלילה משולבים גם קטעי אנימציה ודברי הגות ופרשנות של מומחים שונים מתחומי פיזיקה, רפואה, מיסטיקה ותיאולוגיה.
למה אנחנו פה? מה זו מציאות והאם היא קיימת? האם ביכולתו של האדם להשפיע עליה? מה הם רגשות? מה הוא מדע? מה הוא אלוהים? מה היא דת?
הסרט לא מתיימר לתת תשובות לשאלות הללו, אבל הוא כן מנסה (ומצליח) לגרום לצופים לחשוב, להטיל ספק.
גבי, שמכהן גם כראש היחידה לגוף-נפש במכללת רידמן, עבד איתי למן ההתחלה על כוחה של המחשבה, של ה-MIND, להשפיע על המציאות בעזרת אמונה, מדיטציה ודמיון מודרך.
על פניו, הרעיון הזה נשמע מופרך, אבל עם הזמן אני למדה שאני בעצם חיה אותו. ולא מדובר על תרגול של מחשבה חיובית, אלא על משהו עמוק יותר, על דרך חיים שאין לה אלטרנטיבה.
מלכתחילה, למשל, ידעתי שאחזור ללכת. גם כשהרופאים היו ספקנים וגם כשחלה התדרדרות במצבי. האמונה הזו שלי, או בעצם הידיעה, היא כל-כך חזקה ומושרשת, שהיום הפיזיותרפיסטיות במכון אמרו כולן שהן לא ראו במהלך הקריירות שלהן התקדמות בקצב מהיר כמו שלי. "את שייכת לסרטים ולא למציאות"..
מה זו המציאות?
באותה צורה גם מעולם לא הזלתי דמעה על הפגיעה בשמיעה. החלטתי שזה לא מטריד ולא יטריד אותי.
זה לא הופך אותי לגיבורה או למושא הערצה. כולם יכולים לעשות זאת. הבעיה היא שלאנשים קשה להאמין בכוח שיש להם להשפיע על החיים שלהם עצמם, בכוח שיש למחשבה.
האדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו, על מה שקורה ויקרה לו. פשוט כך.
יש דברים שגם אני עדיין נתקעת בהם. למשל, הדימוי העצמי הנמוך שלי.
גבי ואני חופרים כבר הרבה זמן ולאחרונה הבנו שאני בעצם לא מאמינה שמגיע לי שיאהבו אותי. לפני שאתם שואלים – אני באמת לא יודעת למה. אולי זה קשור לתחושת הנטישה שיש לי מאז שאמא נפטרה ואולי לציפיות הבלתי אפשריות שתמיד היו לאבא ממני.
זה בטח ובטח קשור לעבודה שאני לא יודעת לקבל מחמאות ולא מאמינה שהן באמת מגיעות לי. בד"כ אני מתחמקת או מגמגמת איזו "תודה" מלווה בחיוך מתנצל. לעצמי אני אומרת שהמחמאות בטח באות רק ממקום של רחמים, הרי "סיפור חיי הוא יוצא דופן ואנשים רואים בי דמות טראגית", אני מנסה להסביר לעצמי.
בינתיים אני מנסה לעבוד על זה...
הסרט אולי קצת מרחיק לכת, אבל הוא באמת נותן המון חומר למחשבה.
האם באמת האדם היחיד מסוגל לשנות את המציאות, בעזרת כוח המחשבה בלבד?
אולי זה המקום לספר על תקרית המלח – פעם הכנתי לעבודה סנדוויץ' עם גבינה ועגבנייה. כשהגיעה שעת האוכל, הוצאתי את הסנדוויץ' מהתיק והתחלתי לאכול. "חבל שלא שמתי מלח", חשבתי לעצמי. כשהרמתי עיניים למסך המחשב בקיוביק שלי פעם נוספת גיליתי שם מיכל של מלח ים, שב-150% לא היה שם שנייה קודם לכן.
אז נכון, בטח יש הסבר הגיוני, אבל נראה לי מתאים לספר את זה כאן...
וברצינות – כרמל הזכירה לי שאת כל זה אני למדתי מזמן ואני מיישמת זאת על בסיס יומי, ולכן אותו דבר יקרה לי עם אימוץ/פונדקאות. גם גבי מנסה לשכנע אותי בכך, ונראה לי שסוף סוף אני באמת מתחילה לראות את המצב לאשורו.
היה עוד דבר מעניין במיוחד בסרט – דיברו על רגשות, והעלו את הרעיון שהרגשות הם בעצם מצבים כימיים ושאדם שלא מסוגל לשלוט ברגשותיו – מכור להם, כמו שאפשר להתמכר להרואין. כך עם דיכאון, אך גם עם אהבה. האם באמת אני יכולה לקבל את הרעיון שאני מכורה לרגשי האהבה שאני חשה כלפי איציק?
בכל אופן, אם חשקה נפשכם בסרט קצת שונה, שמעודד אתכם לחשוב ולשאול שאלות – רוצו לראות.
עוד המלצה – בשבת בבוקר הלכנו (כן כן, אני עם ההליכון) עם ע' לקניון גבעתיים לצפות בנרניה. אני חייבת לציין שאני ממש אוהבת לקנות כרטיסי קולנוע דרך האינטרנט. היכולת לבחור את המושבים היא גאונית.
הקולנוע עצמו התגלה כמוצלח מאד ומסביר פנים למדי, למרות שזה מסע כומתה להגיע מהכניסה לקולנוע למושבים עצמם. המון עיקולים, עליות וירידות. חוץ משלושתנו היה עוד זוג וזהו, שום ילדים ושום כלום.
הסרט עצמו עלה על ציפיותינו, שהיו קצת נמוכות, הן בגלל הניסיון הבעייתי-משהו עם ספרים (בעיקר ספרי פנטזיה) שעובדו לקולנוע והן בגלל הביקורות הגרועות.
השחקנים מקסימים אחד אחד, ובעיקר הילדה שמשחקת את לוסי והשחקנית שמגלמת את המכשפה.
החיות עצמן, ובעיקר אסלן והזאבים, נראו אמיתיים כל-כך, שזה ממש עורר השתאות. איך עשו אותן? אולי באמת מצאו אריה שיכול לדבר? 
סצינת הקרב הייתה בפירוש הטובה ביותר שראיתי (וראיתי הרבה. אני חובבת אקשן-פנטזיה), יותר מזו בשר הטבעות.
את הספרים עצמם תמיד אהבתי, למרות שכשקראתי אותם שנית לפני 5 שנים, הזדעזעתי קצת מהמסרים הנוצריים.
מה שכן, עוד כילדה קטנה תהיתי למה אדמונד מוכר את אחיו (זה ספוילר?) בעבור טרקיש דילייט (רחת לקום). מילא שוקולד, אבל הגועל נפש הזה?!
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
