Hope is the thing with Feathers

טלי רוזין, בספרה "מה זה בכלל פמיניזם", טוענת שנשים מתרחקות מהפמיניזם בגלל שהן מפחדות מתגובתם הלעגנית של גברים. "מרוב פחד שהם יגידו עלינו דברים רעים, אנחנו משתפות איתם פעולה".

טענה דומה משמיעה דינה בלכמן, במאמרה ``אני לא פמיניסטית אבל... מקורות החולשה של התנועה הפמיניסטית``: נשים הן היחידות שדימוין האישי והמיני מושמץ בשל מאבקן לשוויון. הנשק הזה מופעל רק נגד נשים, מפני שרק נגדן הוא יכול להיות אפקטיבי.

לשחורים בארה"ב או לפלסטינים בארץ לא יפריע במיוחד להיות 'לא נחמדים' או 'לא מושכים' בעיני מדכאיהם. לא כן הנשים. ציפיותיהן למימוש ולסיפוק רגשי מופנות בעיקר כלפי מדכאיהן והצגתן של הנאבקות לשינוי כבעלות דימוי אישי ומיני שלילי פוגעת בסיכוי המימוש הרגשי שלהן.

דווקא האישה הנאבקת לשחרורה מואשמת בהיותה לא יוצלחית, כשלון מיני, מכוערת, תוקפנית, מתוסבכת, בתולה זקנה וכו' וכו'. הנשק הזה הוא רב עוצמה ומרתיע נשים ממודעות חברתית ומהזדהות עם ערכי התנועה הפמיניסטית".

לפי טענות אחרות, יש תנועות פמיניסטיות שמוציאות שם רע לפמיניזם. לא קונה את זה. יש בני אדם שמוציאים שם רע לאנושות ויש עיתונאים שמוציאים שם רע לעיתונות ויש תנועות שמאלניות שמוציאות שם רע לשמאל, וזה לא גורר תגובה דומה.

אז מה זה פמיניזם?

הציטוט האהוב עליי (כפי שכבר הוזכר פה) - "מעולם לא הצלחתי להבין מה זה בדיוק פמיניזם. אני רק יודעת שאנשים קוראים לי פמיניסטית בכל פעם שאני מביעה דעה שמבדילה ביני לבין סמרטוט לניקוי רגליים" (רבקה ווסט, 1913).

קשה להגיד מהו פמיניזם. חברה שלי אוהבת להגיד שיש הרבה פמיניזמים, כאשר לכל אחד דגשים שונים (פמיניזם ליברלי, פמיניזם רדיקלי, פמיניזם תרבותי ועוד ועוד).

מקור המילה עצמה "פמיניזם" הוא מלפני כ-100 שנה, אז היא שימשה כאבחנה רפואית גרידא בכדי לתאר גבר בעל אפיונים נשיים (שדיים, למשל). אחר כך פמיניזם הפכה למילה מתחום הפסיכולוגיה – אבחון של אישה בעלת תכונות אופי "גבריות" (שאפתנות, אומץ לב, אסרטיביות וכו').

המכנה המשותף של הפמיניזמים בני ימינו הוא האמונה המהותית שנשים סובלות מאי-צדק בשל מינן. מי יכולה להגיד בכנות שהיא לא מאמינה בזה?

רוזין מציעה את ההגדרה הזו – "פמיניזם הוא תיאוריה המבוססת על נקודת המבט של האישה ששופכת אור חדש על ידע קיים" (היסטוריה, ספרות וכו').

כמו לפמיניזם, כך גם אין הגדרה למי היא פמיניסטית.

ויש, כמובן, הטוענות שאנחנו חיים עכשיו בעידן הפוסט פמיניזם. אני מודה שלא כל כך הבנתי את המושג הערטילאי הזה. פוסט=אחרי, לא? כלומר הפמיניזם סיים את מלאכתו, השגנו שוויון הזדמנויות, נגמר הקיפוח ועכשיו נותר רק ליישם?

איך אפשר להגיד דבר כזה במדינה בה נשים עדיין סובלות מקיפוח ואפליה, בשוק העבודה למשל.

רוזין אומרת "הבעיה היא שיש עדיין נשים רבות שצריכות יותר. הן מחפשות תוכן, משמעות, הסבר ותמיכה ואת זה הפוסט פמיניזם לא מספק". מי שמנסה לתמרן בין עבודה תובענית לאימהות תובענית לא פחות, ולהצטיין בשתי המשימות – זקוקה לתמיכה ולמאבק על זכויותיה, למשל.

הפתיע אותי לקרוא  שגם בשנת 1855 היו אותן בעיות. הסופרג'סטית, לוסי סטון, אמרה באותה שנה "אומרים לנו שלאישה יש את כל הזכויות שהיא רוצה, ואני מתביישת לומר שאפילו נשים אומרות לנו זאת..".

מצד אחד, הדברים מעוררים תמיהה, שהרי ברור לכל כי ב-1855 לא היו לנשים זכויות כמעט בכלל – זכות הצבעה למשל, אז למה הן היו נגד התנועות הפמיניסטיות ולמה הן טענו שיש להן את כל הזכויות שהן רוצות??

מצד שני, ייתכן מאוד שבעוד 100 שנה יקראו בספרי ההיסטוריה, שגם ב-2006 נשים מתנגדות לפמיניזם וטוענות שיש לנו זכויות, והקוראים ירימו גבה.

רצה הגורל, או הטלפתיה, והבוקר, כשמוחי השתעשע ברעיון לפוסט הזה, עלעלתי בגיליון החדש של "ליידי גלובס" ומצאתי כתבה של אביבה קרול בנושא השיח הפמיניסטי בפוליטיקה, או היעדרו.

לאחר הסתלקותה של שולמית אלוני מהזירה הפוליטית, נדמה כי אין מי שתשמיע את הקול הנשי, וחלקנו נשמנו לרווחה כששלי יחימוביץ' הצטרפה למפלגת העבודה, כי היא הרי ידועה כדעתנית ולוחמנית, בעלת אג'נדה נשית ברורה ומוצקה.

אלא שכשקרול שאלה אותה אם בכוונתה להעלות לסדר היום את הנושאים הפמיניסטיים, היא השיבה "יש נושאים אחרים, בוערים יותר".

ציטוטים נוספים מהכתבה המעניינת -

רביב דרוקר מערוץ 10 טוען שפמיניזם זה לא סקסי, "כי אין מחלוקת אמיתית. התקשורת לא תעז להתווכח עם זה".

זהבה גלאון ממרצ-יחד: "עיסוק בנושאים של נשים לא נמצא בסדר העדיפויות. יש כסף לכל דבר אחר. אין לעיסוק הזה רייטינג, הוא לא מתגמל, אלא אם את קרבן. התקשורת אוהבת לעסוק בנשים כקרבן, ולא בהעצמה שלהן, זה לא סקסי".

עו"ד אביטל שחר, מנכ"ל שדולת הנשים: "אין תחום שניגע בו ושאין בו אי-שוויון שקשור למגדר. אבל כל הנושא הזה לא עולה ולא קיים - הנושא של שוויון בעולם העבודה, של אכיפת שכר שווה לעובד ולעובדת. הסדר של מקומות עבודה, שיהיו ידידותיים למשפחה, הזדמנויות לנשים יולדות, שמנסות להיות גם אמהות מצויינות וגם עובדות מצטיינות. אין הכרה בהוצאות טיפול במשפחה, או תמריצים לנשים כדי שיצאו לעבודה, כגון בנייה של מעונות-יום, מתחמים להנקה, שעות גמישות, הכרה בעבודה מהבית.

לא מתייחסים להתחייבות לשותפות נשים במהלכים ובמו"מ מדיניים. אני לא שומעת על החלטה אקטיבית של שיבוץ נשים, שלא יכולות להגיע לתפקידים בכוחות עצמן. הפוליטיקה שלנו רוויה במוטיבים פטריארכליים, עדיין מצניחים גנרלים".

ענת סרגוסטי, ערוץ 2: "התקשורת משקפת את משחק הכוח החברתי והיא לא שונה ממנו. מרבית ממלאי התפקידים הבכירים הם גברים".

הדר גולדמן, פרסומאי: "בחברה צבאית, על פי פירמידת הצרכים של מאסלו, השאיפה היא שתמיד נשאר בתחתית, שניוותר במצב בסיסי של הישרדות. במצב כזה, בתפיסת חים של הישרדות, אין מקום לנושאים אזרחיים, אין מקום לדברים שקשורים לאיכות חיים, אין מקום לזוטות כמו לשים את האדם במרכז".

הערת עריכה: הפוסט הזה לחלוטין (!) לא בא להגיד שעל כל הנשים להגדיר עצמן כפמיניסטיות. זה נוגד את תפיסת עולמי לכפות הגדרות על אנשים, או לכפות עליהם בכלל. הפוסט בא להעלות שאלה שמנקרת במוחי - למה נשים ממהרות להגיד שהן לא פמיניסטיות, גם בלי שישאלו אותן אם הן כן או לא, ולמה יש לתנועה הזו דימוי כ"כ שלילי.