ראשית כל - בקשר לפוסט הקודם. ייתכן מאד ששגיתי.
אחרי לילה נטול שינה ובטן מתהפכת והרבה דמעות והרבה סימני שאלה - שפכתי איפה שהכי נוח ונעים לי לשפוך - כאן, אבל אולי זה באמת לא המקום. הבלוג נראה לי לפעמים כמו הבית שלי - המגיבים הקבועים והשיחות הכאילו-פרטיות בחלון התגובות, אבל למעשה זה מקום פומבי ואני צריכה לזכור את זה.
משגיאות לומדים (והחכמים באמת לומדים משגיאות של אחרים.).
הייתה לנו עכשיו ישיבה לגבי גיוס משאבים והצעדים הבאים, ונראה באמת שזה הולך להיות מסע ארוך ומפרך, מלא במתחים ומטענים שלא התמודדנו איתם קודם. זה מלחיץ, ומלחיץ שבעתיים כשברקע יש את השיקום שלי, שגוזל גם הוא זמן ומשאבים.
זה רק גרם לי לחשוב כמה הויכוחים וחילוקי הדעות הם כל-כך לא מציאותיים, כל-כך אקדמיים ולא רלוונטיים לי, לא עכשיו. זו ההחלטה שאנחנו קיבלנו ועל זה אנחנו הולכים, ועכשיו את כל האנרגיות אנחנו נתעל בשביל זה ואני מביטה קדימה ולא אחורה.
מי שמתנגד וחש שלא בנוח עם התהליך - אין לי בעיה להקשיב, כל עוד הוא לא ינסה להתערב בהחלטה שלנו וכל עוד הוא יכבד אותה, ובעצם אותנו.
רציתי לספר לכם קצת על התלאות שאני עוברת בדרך ליופי מושלם, לגוף אתלטי (ולא אנורקטי) ומסוקס (אם מדונה יכולה, so can I). אה - גם ללכת יהיה נחמד מאד 
אז ככה -
פיזיותרפיה
בעיניי פיזיותרפיה משולה לשיקוי קסמים.
עוד בבית לוינשטיין ואח"כ דרך קופ"ח, לא הבנתי איך זה עובד (גם עכשיו לא. אבל עכשיו, שעברתי קופ"ח והעבירו אותי לפיזיותרפיסטים גברים - הם נורא מכאיבים לי ותמיד נראה לי שכשכואב, הדברים עובדים כמו שצריך).
במשך חצי שעה עושים קצת מתיחות שרירים, נוגעים לי פה, נוגעים לי שם, והופ, הכל מסתדר..
בגלל זה בהתחלה הייתי קצת סקפטית, אבל בחיי שזה עוזר. ואולי עדיף לי שלא אבין איך הדברים עובדים, כי ignorance is bliss ותמיד כיף איך חודשיים עושים פיזיו' ואין שום שינוי ואז יום אחד פתאום קמים מכסא הגלגלים. זה נצחון מתוק.
הגוף האנושי הוא חידה.
הידרותרפיה
להידרו התוודעתי עוד בלווינשטיין. בעקרון, נכנסים לבריכה (בחורף בריכה מחוממת) ובמשך חצי שעה עושים תרגילי פיזיו' במים. למשל, הולכים עם מצופים, עולים ויורדים מדרגות בתוך המים ועוד. זה כל-כך כיף, שזה אף פעם לא נראה לי כמו עבודה שיקומית, אלא יותר כמו עבודה בעיניים.
אבל עובדה - גם זה עוזר, ובעיקר לשיווי המשקל וגם לבטחון העצמי..
כיום אני מתחילה הידרו בבריכה חדשה ומשופצת בקריית אונו. הייתי שם אתמול ומדגדג לי להכנס לבריכה.
לא יודעת אם כבר סיפרתי פה - בילדותי הייתי שחיינית מצטיינת, אבל לאחר שאיבדתי את השמיעה ואת שיווי המשקל יחד איתה, השחייה הפכה לעניין מפחיד, כי מאבדים במים את האוריינטציה (כמעט טבעתי פעמיים כשניסיתי להתגבר על זה), אז עצם העובדה שאני חוזרת למים גם מחזירה לי קצת מהבטחון העצמי האבוד.
(אני לא רוצה לדבר על איך שהפיזיותרפיסטים נראים בבגדי הידרו, כי כבר העירו לי כאן על סקסיזם פושע 
)
חדר כושר
טוב, זו נקודה כאובה אצלי (תרתי משמע).
לחדר כושר התוודעתי במועדון ספיבק בר"ג לאנשים עם מוגבלויות. מקום מדהים! היה שם מאד כיף, מלא מכשירים, מאמנים מגניבים ומתאמנים מגניבים עוד יותר.
כשעברנו לר"ג, העדפנו לשלם למאמן אישי שייתן לי אימונים בחדר הכושר שיש לנו בלובי של הבניין. בהתאם, האימונים נהיו מפרכים לגמרי.
כל פעם שחלה התקדמות במצבי, המאמן שלי (שיזכה למצוות. כפרע עליו) העלה את רמת הקושי של האימונים.. הן את המהירות והשיפוע בהליכון, הן את המשקל במכשירי המשקולות ידיים ורגליים למיניהם והן את מספר הפעמים/דקות שאני צריכה לבצע כל תרגיל.
ככל שיותר כואב לי, יותר טוב! ("מה את רוצה? זה רק בא להראות לך שזה עובד!") ואם אני טועה ומראה שתרגיל כלשהו קל לי מעט מהרגיל, מייד המאמן הנדיב וטוב הלב שלי (שיזכה למצוות כבר אמרתי?) מגביר את המשקל/רמת הקושי.
ובגלל שאני יודעת שהוא לא קורא כאן, אבל בעיקר כי אני יודעת שגם אם הוא היה קורא, זה לא היה מפתיע אותו, אני יוצאת בוידוי כואב ומרגש כאחד - אני מרמה מדי פעם (כלומר, די הרבה, כשאפשר).
שזה כיף להיות לבד בחדר כושר. אפשר לקטר ולצעוק כמה שרוצים, וכששורה עליי רוח השטות - אני חומדת לצאת ופותחת בדיונים מגדריים עם המאמן שלי ("מה זאת אומרת שרירים לנשים זה לא יפה? למה לגברים כן? עכשיו דווקא אני רוצה ריבועים בבטן!!!").
אז כן, זה טיפהל'ה עונש, אבל יש לי עכשיו שרירי שוורצנגר בידיים !!!!!1
דיקור סיני
בדיקור סיני אני כבר 3.5 שנים, לפני שכל זה התחיל, ואין לי יותר מדי מה להגיד על זה - רק שזה מאד מומלץ, ואני מרגישה שיפור איך שאני יוצאת מהחדר של המדקר..
רכיבה
שמרתי את ה-best פור לאסט.
שמעתי פעם מהמורה שלי לשפת סימנים (מאות שקלים שבוזבזו לשווא) שרכיבה על סוסים עזרה לה מאד עם שיווי המשקל.
אז חיכיתי שנעבור לרמת-גן ונרשמנו לשיעורי רכיבה טיפולית (כלומר עם פיזיותרפיסטית) בחווה ליד הפארק הלאומי (דקה מהבית. שדרוג רציני לעצלנים שכמונו).
אני מודעת לעובדה שלהרבה אנשים זה נראה ממש מפחיד, אז אולי זה באמת טיפה מפחיד, בעיקר בהתחלה, אבל כשנמצאים שם למעלה, על הסוס, הפחדים נעלמים (ברובם) ואין דבר יותר ממלא ומספק מזה (טוב, נו, חוץ מ.. יו קנואו).
עם הזמן למדתי לשלוט בסוס "שלי", גולן, והוא באמת מציית לי. ההרגשה הזו של להיות שם למעלה ולרוץ עם הסוס זה פשוט אדרנלין מטורף!
ברור לי לגמרי שגם כשאחזור סופית ללכת (|חמסה חמסה|), לא אפסיק לרכוב!
אז זהו בערך. עכשיו אני שוקלת להוסיף לרשימה גם פילאטיס, כי יש לי שכנה בבניין שמוכנה לתת לי שיעורים פרטיים בבית. אני קצת יותר מדי נחושה ללכת כבר.. גררר.
אם כי, יש לציין שכיום אני הולכת בבית חופשי, בלי הליכון.
החסרון הגדול ביותר של התנסות בכל-כך הרבה שיטות הוא שלא לגמרי יודעים איזו מהן היא שדומיננטית, זו שעוזרת יותר מהשאר.
אה, וגם החור בכיס..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
