מתוך ויקיפדיה: יום כיפור, הנקרא במקרא יוֹם הַכִּפֻּרִים, יום סליחה וכפרה, נחשב בימינו למועד היהודי הקדוש ביותר. הוא חל בעשרה בתשרי והוא הצום היחיד שדוחה את השבת.
יום כיפור הוא יום סליחה לזכר עומר ובראל החכמים, מחילה וטהרה, שבו האל מוחל וסולח לעוונות עמו ישראל. מכיוון שלהלכה אין מחילה ללא תשובה, מוקדש יום זה להתנקות ולהשתחרר מחטאים וקיבעונות שליליים ולהתחלת השנה החדשה עם מצפון נקי וראש שקט. על פי חלק מהדעות בחז"ל, יש ליום הזה אטמוספרה טהורה, שמכוחה לטהר את האדם, גם מבלי שישוב בתשובה. "עיצומו של יום מכפר".
לכל הדעות, אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, אלא אם כן ביקש את מחילת חברו.
ביום כיפור 2005 ביקשתי מעל דפי בלוג זה סליחה מלא-מעט אנשים והבטחתי שהשנה אעשה כל מאמץ כדי לשנות את דרכיי.
במבט לאחור, אני אמנם (הפתעה, הפתעה) לא סבורה ששיניתי אותן במידה מספקת, אבל אני כן רואה שינוי.
השינוי הגיע כשהחלטנו סופית (גם אם בעל כורחנו) על פונדקאות וקיבלנו אישור להתחיל עם זה ובמקביל, לאט לאט חזרתי ללכת (גם אם על הליכון).
התרככתי, בהדרגתיות, אך בעקביות – הייתי במהלך השנה פחות ופחות מרוכזת בעצמי, קשובה יותר לחברות ולאנשים מסביבי, פתוחה יותר להכיל גם צרות של אנשים אחרים ולקבל דעות והשקפות עולם שונות משלי.
הענקתי וקיבלתי יותר אהבה לאיציק ומאיציק, כי הרגשתי פחות תלויה בו, יותר עצמאית, ישות נפרדת במקום סמרטוט שלא יכול לעשות כלום בעצמו, ולכן הייתי פחות כעוסה ושנאתי את עצמי הרבה הרבה פחות.
כן, בשנה הזו התחלתי לאהוב את עצמי....
אבל אני איני אחת שתנוח על זרי הדפנה, ולכן גם השנה אבקש כמה סליחות –
סליחה מאבא – שהשנה, יותר משנים עברו, לא הקדשתי לך מספיק זמן ולא ערבתי אותך בחיי, לא כמו שהייתי רוצה.
סליחה מהחברות והחברים - שהשנה נפרץ אצלי הסכר, ובבת אחת ניסיתי לפצות על כל 29 השנים שעברו ולשתף אתכם בכל שעובר עלי. במקביל, נהייתי דביקה יותר, ואולי אני אומרת לכם קצת יותר מדי כמה שאתם חשובים לי.
סליחה מתושבי הצפון – שלא עזרנו מספיק בעת המלחמה, לא כמו שהייתי רוצה, וזה עדיין יושב לי על הלב.
סליחה מפלויד – שלא הייתי חזקה מספיק כדי לנסות להשאירך אצלנו.
סליחה מי' – שניסה לקדם אותי, שהאמין בי, והשיג לי את הטורים בוואי נט. סליחה שלא עמדתי בזה, בחשיפה, בטוקבקים, ופרשתי מהעניין במהירות שיא.
סליחה מא' – שנראה כאילו ויתרתי בקלות על החברות רבת-השנים בינינו. סליחה שכשביקשת ממני להכיל את דעתך על פונדקאות, סרבתי. סליחה.
סליחה מאיציק – השותף שלי, שנאלץ, זו השנה השנייה, לנווט את חייו לפי מצבי הפיזי. לא לזה ציפית ולא לזה ציפיתי גם אני. סליחה אם אתה מרגיש שעיכבתי, או עצרתי, אותך. סליחה על כל הפעמים שאני מוציאה עליך את התסכולים שלי וסליחה על כל הפעמים שגנבתי את השלט, הכרחתי אותך לראות סרטי בנות, או לצפות איתי בצח"מ. לא יכולה להבטיח שזה לא יקרה שוב.
סליחה מהילד/ה שלנו - חשבתי שעד ראש השנה נקדם את בואך לעולם הזה, ואמנם קידמנו במעט, אך לא מספיק, לא כמו שקיוויתי והבטחתי.
סליחה מד"ר נאסר – רופא השיניים הכי מגניב עלי אדמות. סליחה שאני מזלזלת וסליחה שאני כל-כך מתחמקת מפגישות איתך, שאני גורמת לך להתקשר לנדנד לאיציק (וזה גם מתקשר לסליחה מאיציק).
סליחה מהגוף שלי - כן, אמנם השנה טיפלתי בך טוב יותר, אבל עדיין אני מזניחה ופה ושם מרשה לעצמי איזה המבורגר, או אייס ארומה.
סליחה שאני לוקחת הכל כל-כך ללב, כשאני יודעת שזה לא בריא לי ומשפיע על מצבה של המחלה.
סליחה שאני לא יושבת נכון כשאני עובדת מול המחשב. אני מבטיחה לנסות לשפר את כל נושא האגרונומיה.
סליחה מכל המאמנים והמטפלים למיניהם - אוהבת אתכם אהבת נפש (חוץ ממך, ואת יודעת היטב מי את!), אבל מה לעשות - לפעמים הילדה הרעה שבפנים גוברת עלי ואני מרמה בלי שום בושה.
סליחה מכל מי שחושב שמגיעה לו ממני סליחה ולא קיבל, וסליחה מכם, אחיי הבלוגרים - אם לא תמיד אני עונה על תגובות מהר מספיק, או אם אני לא מגיבה לכל הפוסטים שלכם.
גם השנה אני נודרת נדר לתקן את דרכיי ולנסות ולשפר את עצמי כמה שניתן.
גמח"ט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
