לפני שבועיים איציק עבר אצל המזכירה של הרופא שלי בבית חולים שיבא כדי לתת לה מסמכים כלשהם (לא משהו רציני) ואחת מהמתנדבות במחלקה סיפרה לו שבאוקטובר יש שבוע של מנוחה, תמיכה וגיבוש של המחלקה למטופלים ובני זוגם בגילאי 18-35.
המדובר בשבוע חינמי במלון הזה בתורכיה, כאשר המממנים הם תורמים מארה"ב.
כמטופלת במחלקה, כך נאמר לאיציק, גם אני מוזמנת.
המחלקה היא המטו-אונקולוגיה ילדים, ובעצם מיועדת לחולי סרטן. מכיוון שלמחלה שלי אין מחלקה שלמה, או אפילו יותר ממומחה אחד בארץ, הרופא שמרכז אותה כבר 15 שנים הוא מנהל אותה מחלקה, כך שאני נחשבת למטופלת של המחלקה, אף על פי שאיני חולת סרטן.
אין לתאר את ההתרגשות שלי. 5 שנים עברו מאז שהיינו בחו"ל (גיי פארי), כי גם כשהיה כסף, העדפנו להוציאו על דברים חשובים יותר. גם כי אנחנו לא יכולים לסבול את המחשבה של לעזוב את סוניה, גם כי - מה כבר אפשר לעשות בחו"ל במצבי, אבל בעיקר כי מאז שהתחרשתי - כל הערים המערביות נראות לי אותו דבר.
קשה להסביר את זה, אבל כשנמצאים בפאריז ולא שומעים צרפתית, זה פוגע מאד בהנאה. ואני - אני אישה של נופים אורבניים.
שקט ושלווה (?) יש לי בפנוכו, כמו שכתב יונתן גפן "יש הפוחד מהדממה, יש המגלה בה נשמה". אני לא פוחדת - הדממה היא חברה שלי והיא אחראית להרבה מהדברים היצירתיים שאני מצליחה לעשות.
אבל דממה גם בפנים וגם בחוץ היא בלתי אפשרית. אני אוהבת לראות המולה מול העיניים, לראות אנשים מתרוצצים, מנסים לנהל את שגרת יומם. אני אוהבת אנשים, אוהבת להתבונן.
אז הסתירה הזו - שמצד אחד אני מעדיפה ערים, אך מצד שני, כולן נראות לי זהות וסיבוב בת"א יכול בהחלט לספק את תאוות המציצנות שלי בהרבה פחות כסף - הובילה לכך שלא יצאנו מגבולות ישראל כבר 5 שנים (אני לא מחשיבה את הטיסה לקפריסין, כי מדובר בכמה שעות ולא ממש ראינו משהו).
ואנחנו זקוקים למנוחה. אין ספק. שנינו קורעים את הטוסיק בעבודה, ואני באימונים למיניהם והוא בטיפול בי..
אז 99% נוסעים
חשבתי לעצמי איך זה יהיה לנסוע עם חולי סרטן - בעבר ובהווה (גם אלו שהחלימו מוזמנים). יש סיכוי שזה יעציב/ידכא אותי, אבל הסיכוי שזה יעיר את המפלצת הירוקה גדול בהרבה.
כן, אני לא מושלמת. רחוקה מזה.
זה המקום להתוודות באחד הסודות הנוראיים בחיי - תסלח לי אלוהימ(ה) ותסלח לי אמא ז"ל - לפעמים אני מקנאת בחולי סרטן.
זו מחלה קשה וסופנית וטיפולי הכימו' קשים מנשוא. אני יודעת זאת ומודעת לזה (עברתי את זה עם אמא ואח"כ עם סבתא ז"ל).
אבל חולי סרטן - אין להם מחלה כרונית, יש להם תקווה שהם יחלימו, שהמחלה תיעלם, יש להם פתרונות ברפואה המשלימה ועוד ועוד.
לי אין את התקווה הזו. המחלה שלי כרונית ותורשתית. אני יכולה לנסות לייצב אותה, להשקיט אותה, אך לעולם לא לחסל אותה. עד שאין לכם תקווה לגבי דבר מה, אי אפשר להעריך לגמרי את הכוח הגדול הגלום באחת שכזו.
וזה לא שאין לי תקווה שהמחלה תתייצב. יש לי. יש לי תקווה שלחיים שלמים ובריאים יותר - בהחלט וללא ספק. אבל המחלה תהיה פה תמיד וזו עובדה.
בנוסף, הסרטן הוא מגיפה שעלולה לפגוע בכל אחד מאיתנו, או/ו בבני משפחתנו, אז היא מקבלת הרבה יותר תשומת לב ציבורית, ולכן גם תקציבית ומחקרית. גם בזה אני מקנאת.
זהו. הודתי בזה. אבן נגולה..
אני יודעת שחלק מכן יתעצבו ו/או יהיו המומים, אבל חשתי צורך לכתוב זאת, וזה לא קשור לעובדה שאני אדם אופטימי מאד, ואני מקווה שהיא ידועה לכולכם :-)
חוצמזה - עוד 8 ימים ליומולדת... 
אני רוצה להמליץ לכם על הבלוג של ספוטניק. מזמן לא נתקלתי במישהו שכותב כל-כך יפה ודברים שקל לי וקשה לי להודות שאני מזדהה איתם לגמרי.
ולסיום ולכבוד הימים הנוראים - כל אחד והסליחה שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
