אודה ולא אבוש - אני לא אוהבת את יאיר לפיד, וזאת בלשון המעטה. אני גם לא קוראת עיתונים, מלבד "גלובס" כמובן. הם סתם חוזרים על עצמם, עושים אצבעות שחורות, ובכלל - את הכל יש באינטרנט, אז למה שאתן את ידי לכריתת יערות הגשם?
יחד עם זאת, אנחנו כן קונים "ידיעות אחרונות" בכל חג, מחשש שיהיה לנו משעמם, או שאולי נמצא כתבות מרתקות.
אז כהרגלנו, קנינו עיתון ביום שישי ויצא לי לקרוא את הטור של יאיר לפיד. הזדעזעתי.
כן, יאיר כתב ואמר דברים מזעזעים יותר, כמו הטור שכותרתו הייתה "נאום הגבר הפוחד", בו הוא דיבר על ופחדיו, כביכול, מהחוקים החדשים שביחסי גברים-נשים (אפשר לקרוא עוד אצל אנת'יאה).
הפעם הוא כתב על משהו שנוגע לי בנקודה מאד מאד רגישה. על המוות וחמקמקותם של החיים.
את הטור הוא התחיל בסיפורים על חברים ומכרים שלו שחולים בסרטן/מחלות סופניות אחרות, על אלו שנפטרו והשאירו משפחות צעירות, אלו שנאבקים ואלו שהרופאים פסקו שאין טעם להיאבק. הלב נחמץ למקרא הדברים.
אלא שלאחר מכן, לפיד שאל את עצמו האם עדיף ללמוד מהמקרים האלו, להתחיל להתעמל, לאכול נכון, להפסיק לעשן ולשתות?
"נו, אחרי כל מה שהוא כתב עד כה, ברור שהתשובה כן", אמרתי לעצמי.
אבל לפיד פסק שלא. "שתה ואכול כי מחר תמות". הוא, חו"ח, לא רוצה שמחבלים יפוצצו אותו וקיבתו תהיה מלאה בגרנולה.
אני מודה שהדברים האלו זעזעו אותי. בעיקר כשהם נכתבו אחרי שלפיד סיפר על כל מי שהוא איבד למחלות מזוויעות, כשהוא אמר שהוא רוצה לראות את ילדיו גדלים ומולידים ילדים משלהם..
אני מודעת לעבודה שיש אנשים, הרבה ואולי אפילו הרוב, שחושבים כך, אבל מדהים אותי כל פעם מחדש לשמוע על הלך מחשבה שכזה, למרות שעד לא מזמן גם אני החזקתי בו.
כשהייתי צעירה יותר (כן, אני זקנה רשמית כבר יומיים!), אהבתי לשכנע את עצמי שבאמת כדאי לחגוג (סמים, אלכוהול..), לשתות ולאכול אוכל טעים - כלומר, שמן, מטוגן, רעיל וחסר כל ערך תזונתי - כי חיים רק פעם אחת.
נורא קל לחיות אחרי שאת משכנעת את עצמך בזה, ובאמת אין דבר קל יותר מלהחזיק באמונה הזו. את ההתנהגות חסרת האחריות שלך, אי דחיית הסיפוקים (אצלי זה בעיקר בצקים וקוקה קולה) והבחירה בדרך הקלה את תולה בכוחות עליונים, שכן אף אחד לא יכול לדעת מתי נמות ומתי החיים יבואו לקיצם. זה בהחלט לא בשליטתנו, ולכן יש לנו לגיטימציה. איזה כיף, אפשר להסתער על המקרר.
למרות מה שאוהבים לחשוב, גם הכמעט מוות שלי לא שכנע אותי אחרת, אולי אפילו להיפך. הרי הנה, הכל היה בסדר ויום אחד פשוט הופיע גידול בראש ונזקקתי לניתוח ממנו לא חשבו שאצא בחיים. איזה מזל שלא הפסקתי לאכול בשר, אחרת, חס וחלילה, הייתי יכולה למות צמחונית.
מה זה משנה, מר לפיד, מה יש לך בקיבה כשאתה מת? מה שמשנה זה איכות החיים שלך. אם לאכול נקניקיות חזיר ולעשן כמו קטר זה בעיניך איכות חיים - אז באמת שאני מרחמת. עליך ועל ילדיך.
העיניים שלי נפקחו כשהתחלתי עם השיקום לפני שנתיים, ואחר כך עם ההקרנות. החיים שלי הם כבר לא רק שלי, הבנתי. הם גם של איציק. אם משהו יקרה לי, ולא אעשה כל שאני יכולה כדי למנוע זאת, לא רק החיים שלי יפגעו, ואני לא אהיה הסובלת היחידה.
לאיציק מגיע שאני אבחר בדרך הקשה, שאהיה מחויבת לשמירה על הגוף שלי, על החיים שלי, על המשפחה שלנו.
נכון, זה מתסכל ומתיש לשמור על מה שנכנס לפה, להתעמל כל יום ולחיות חיים חצי-נזיריים בסה"כ, אבל אלו חיים. כל יום נוסף שאני מרוויחה בזכות אורח חיים בריא יותר, הוא יום נוסף שאזכה לבלות במחיצת אהוביי. וכשחושבים בצורה זו - למי אכפת מאוכל?
לכל מי שתוהה - היה יום ההולדת הכי כיף מזה זמן רב. בנוסף לידיעה המשמחת שסוף סוף התחלנו "על אמת" עם פונדקאות, היום עצמו היה מלא באירועים משמחים.
בבוקר יום ההולדת נפגשנו עם חברים טובים (הכי טובים!) לארוחת בוקר ועם ביתם המקסימה (שאני מטורפת עליה ברמות שקשה להסביר), שציירה לי ציור.
אחר כך הגיעה מסאז'יסטית והיה לי נעים ורגוע, ובערב היינו במסעדה טעימה!
אתמול איציק הכין מלא דברים טובים והייתה מסיבה.. הייתי מוקפת אהבה וקיבלתי המון מתנות והיה נהדר 
מועדים לשמחה לכולם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
