אתמול היינו בשבעה. אבא של חברה טובה נפטר מסרטן. היה מאד קשה ומרגש.
את ש' הכרתי כשרק חזרתי ארצה מהניתוח בגרמניה, שהותיר אותי חירשת. היא הייתה אז רכזת החינוך באמנסטי ישראל. יום אחד הגעתי למשרד בת"א ואמרתי, שאמנם אני חברה כבר כמה שנים, אבל מעכשיו אני רוצה להיות פעילה יותר.
ש' מייד הכניסה אותי להיות רכזת פעולה דחופה לילדים, אח"כ דחפה ועודדה אותי להצטרף לקורס של מרצים ולהפוך למרצה על זכויות האדם מטעם אמנסטי וגם להציע את מועמדותי לוועד המנהל (באמת זכיתי בבחירות).
במקביל, התחלנו להכיר וגיליתי נפש מדהימה. היא בפירוש האדם הכי טהור וצנוע שהכרתי בחיי. את כל הזמן שלה - הפנוי והלא פנוי - היא מקדישה, מאז היותה ילדה, כדי לעזור לאחרים.
כשהיא עזבה את אמנסטי, היא החלה לעבוד באו"ם עם פליטים. עבודה עמוסה מאד ושוחקת רגשית, אבל בשבילה העיקר הוא לעזור לפליטים ומשפחותיהם, ולעיתים נראה כי היא עצמה חשובה פחות.
למרות כל זאת, למרות העבודה הקשה וגוזלת הזמן הזו, היא עדיין מתנדבת במסגרות אחרות.
פלא שמאז שהכרתי אותה רציתי להיות כמוה כשאהיה גדולה?
ועכשיו, כשאני כבר גדולה, אני מבינה שלעולם לא אוכל להיות, שהיא אדם נדיר ויחיד במינו, אבל לפחות זכיתי בדוגמה ומופת והתמזל מזלי שהיא בחרה בי לחברה.
לשבעה הגיעו (ועדיין מגיעים) פליטים, שהיא עוזרת להם ולמשפחותיהם, לחלוק כבוד.
למשל, משלחת של 5-10 פליטים מליבריה, שאיבדו את ילדיהם ו/או בני זוגם במלחמה שם, הגיעו לדירה בת"א, לבושים בחליפות ועניבות והסבירו לאמא של ש' שהם לא יכלו שלא לבוא, שהיא עוזרת להם ושהם מעריכים אותה וחבים לה כל-כך הרבה.
הם התיישבו במעגל ואמרו בשפתם תפילה (כנראה לעילוי נשמתו של האב), אמרו אמן ועזבו.
"נו", שאלתי, מוחה דמעות מעיניי, "את לא גאה בעצמך שאת משפרת את חייהם של כל-כך הרבה אנשים?". ש' הסתכלה עלי כלא מבינה. זה כל-כך טבעי בשבילה, ממש דרך חיים ולא משהו יוצא דופן, שצריך להרגיש גאווה בגללו.
ש', אני יודעת שאת לא קוראת כאן, כי שלא כמוני, את באמת עושה דברים חשובים ובאמת אין לך זמן. אני רק רוצה להודות לך שאת בחיי ורוצה לשלוח הרבה חיבוקים וחיזוקים.
שלא תדעי עוד צער לעולם. לעולם.
יהי זכרו של אביך ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
