אמנם שתיתי שם רק (מה שהטורקים קוראים לו) קפוצ'ינו, אבל השיר הנ"ל התנגן לי בראש שבוע שלם (למזלי/ו, הוא לא היה לבד, אלא התחלף לסירוגין עם "מקהלה עליזה".. אין לי מושג מה הקשר, עולם האסוציאציות שלי נשגב מבינתי).
אז כן, חזרנו היום לאחר שבוע בטורקיה, וראשית, התנצלות מכל מי שהגיב לפוסט/ים הקודם/ים ולא קיבל מענה. רק בדיעבד, אני מבינה כמה המצברים שלי היו מרוקנים לגמרי בשבועות שלפני הנסיעה.
בהחלט אפשר לומר, שלמרות שלא שתיתי קפה טורקי, התעוררתי.
Anyway, תקציר פרקים קודמים למי שהצטרף אלינו רק עכשיו – לפני כחודש איציק הלך למסור איזה מסמך לרופא שלי בתל-השומר. הוא פגש במחלקה מתנדבת שנתנה לו עלון ובו פרטים על שבוע נופש לפציינטים של המחלקה ההמטו-אונקולוגית, שאני נמנית עליהם.
למיטב הבנתי, רוב, אם לא כל, הפציינטים במחלקה, הם חולי סרטן. למחלה שלי אין רופאים מומחים, ובטח לא מחלקות, אז בחרתי, לפני 15 שנים ולאחר המלצות, את פרופ' גידי רכבי שירכז את כל הקשור במחלה. אותו פרופ' מדהים הוא המנהל של המחלקה, כך שאני פציינטית מן המניין של המחלקה ההמטו-אונקולוגית.
איציק בהתחלה עשה קולות של לא רוצה לנסוע, לא רוצה לעזוב את סוניה, רק התחיל עבודה חדשה וכו' וכו', אבל אני אמרתי שאמנם יהיה קצת קשה, אבל יש לנו פה הזדמנות שאולי לא תחזור בקרוב, או ברחוק, לנסוע לנופש שאנחנו כ"כ זקוקים לו. הרי את כל הכסף הפנוי שאין לנו אנחנו משקיעים בפונדקאות, וכאן מדובר על תרומות, היות שהשבוע הוגדר כשבוע תמיכה וגיבוש.
לבסוף שכנעתי אותו, וגם את עצמי, לפחות ב-90%, ונסענו.
יש לציין שבאמת היה מאד קשה לעזוב את סוניה. היא מקור אושר גדול מאד בשביל שנינו, מה גם שהיא סובלת מחרדת נטישה ברמה גבוהה מאד, אבל אחי הקטן התנדב ברוב טובו לשמור עליה ולפנק אותה (אם כי בבוקר הטיסה ניסיתי לשכנע אותו להשאיר את איציק בשדה התעופה ולהחזיר אותי הביתה לסוניה..) והחלטנו שאנחנו צריכים להפסיק להיות הורים פולניים. אימון לעתיד 
.
כשהגענו לשדה התעופה, בשש וחצי בבוקר, ראינו את כל הקבוצה – 56 אנשים, בגילאי 20-35 (נדמה לי 35... לא באמת בדקתי את הגיל של כולם). הפחדים מהילדות וגיל ההתבגרות צפו ועלו - מה אם אף אחד לא יאהב אותי/יבחר בי לקבוצה שלו/יזמין אותי לרקוד? מה אם כולם ידברו עלי מאחורי הגב/יתעלמו ממני? וכו' וכו'.
באמת הייתה הרגשה של לבד בהתחלה, מה גם שרק עוד אחת הגיעה עם כסא גלגלים (החלטנו, בחכמתנו כי רבה, שאני לא אצליח ללכת עם ההליכון עם המרחקים בשדה התעופה, ולכן שכרנו כסא גלגלים מיד שרה). אז חשבתי שבאמת הנבואה שלי מלפני 2 פוסטים תתגשם ואני אבלה את השבוע הקרוב בקנאה צורבת...
טעות.
הטיסה לטורקיה התגלתה כקצרה ביותר – שעה אחת בלבד, כלומר, עוד לא סיימנו להדק חגורה וכבר נוחתים. בשביל חסרת מנוחה שכמוני, זו הייתה התחלה מבטיחה של השבוע המדהים בחיי.
הגענו לשדה התעופה באנטליה ואוטובוס של "השטיח המעופף" לקח אותנו למלון "לארה". המלון, בסגנון יפאני, הוא עצום במימדיו, מה שבהחלט גרם לנו לטפוח לעצמנו פעם נוספת על השכם, בעקבות ההחלטה לשכור כסא גלגלים.
חוץ מאינספור בריכות וחוף הים, כמובן, יש גם מגרש טניס, מיני גולף, סקווש, חדר כושר, פינג-פונג, אמפי תיאטרון, באולינג, קפה אינטרנט, שדרת חנויות בפנים ושדרה בחוץ ועוד ועוד. בשביל זוג שאוהב פינוקים וחולה על בטן-גב, הרגשנו שהגענו לגן-עדן.
קיבלנו חדר מותאם לנכים – במקום אמבטיה הייתה מקלחת והשירותים היו שירותי נכים. החדר עצמו מאמם, והוא כולל חדר ארונות, טלוויזיית LCD גדולה (עם ערוצים 1 ו-2 מישראל), מיני-בר שמתחדש כל יום, אינטרנט אלחוטי...
האופוריה הזו נקטעה פעמיים במהלך היום הראשון –
פעם אחת כשהתקלחנו והחדר הוצף מים. אבל ממש. המים לא ירדו בכלל. טלפון בהול לקבלה העלה את התגובה הבאה: "אנחנו מודעים לבעיה. זו בעיה שקיימת בכל החדרים הנגישים לנכים. אתם יכולים לבחור – או לעבור לחדר רגיל עם אמבטיה, או להתקשר אלינו כל יום אחרי המקלחת ואנחנו נבוא לשאוב ולייבש את החדר".... OK...
בגלל שהבאנו גם את ההליכון, בחרנו באופציה הפחות בלתי שפויה, של להחליף חדר. הרי אני כבר מספיק עצמאית, והבעיה היחידה היא להכנס ולצאת מהאמבטיה, ובזה איציק יכול בקלות לסייע לי.
מה שעצוב זה שהבחורה השנייה לא יכלה לבחור.
חיסרון נוסף, שהתגלה כמעט באופן מיידי, היה האוכל.
היה המון אוכל, באמת שלא ראיתי מגוון גדול שכזה, אלא שלא ממש היה מה לאכול. הדבר היחידי שהיה לו טעם שאמור להיות לו הוא בירה. כל היתר (לפחות מה שאני הספקתי לדגום בשבוע הזה) היה או מתובל מדי, אפילו הירקות!, או שלא היה לו הטעם שאמור להיות לו.. הדבר התבטא במיוחד בטעמם של הקינוחים והשוקולדים.
ובכל זאת, אכלנו בלי הפסקה. ארוחת בוקר גדולה, ארוחת צהריים, קפה ועוגות אחר הצהריים וארוחת ערב (פעמיים אכלנו במסעדות של המלון במקום בחדר אוכל והיה טעים למדי).
מהר מאד הבנתי שאני צריכה ללמוד לנוח, שזה בסדר לקום מאוחר, לאכול, לשכב על הכסא הנוח מול הבריכה, או הים, או בחמאם, ולא לעשות כלום עד הערב.
בהתחלה היה לי קשה, ואחרי חצי שעה של בהייה בעוברים ושבים ופתירת תשחצים, גררתי את איציק לחדר כושר, אבל הפנמתי את רעיון הפינוק במהירות יתרה, כך שהיה יום אחד בו, לבושתי הרבה, קמנו בתשע וחצי, אכלנו ארוחת בוקר, חזרנו לישון וקמנו לארוחת צהריים..
את יתר הימים בילינו בבריכה המחוממת/חמאם/סאונה/בתי קפה למיניהם/חוף הים ומשחקים שונים.. גם הספקנו לראות קינג-קונג. סרט מאד מייגע.
בקיצור – פינוק אמיתי ומנוחה מוחלטת.
ביום השלישי התחילה סערה, שהשתוללה יותר מ-24 שעות. אני אמנם שייכת רשמית למועדון חובבי הקיץ, אבל היה משהו מאד רומנטי במצב הזה, כשבחוץ יש סערה ובפנים הכל נעים ומפנק.
נרגעתי. לראשונה מזה שנים רבות שלא חשבתי על עבודה, אימונים, המצב הפיננסי, מה צריך לעשות ומאיפה משיגים עוד זמן. גם לאינטרנט לא הרגשתי צורך להתחבר, מה שהפתיע אפילו אותי.
לאחר ששלושה ימים במלון היינו, איציק ואני, עם עצמנו, ניגשה אלינו חנה, האחות מגניבה שנסעה איתנו, ואמרה שע' רוצה מאד להכיר אותנו. נבוכים קצת פנינו לכורסאות בלובי, וחנה ערכה לנו היכרות עם ע' וחברתו.
וכך, בבת אחת כמעט, "נכנסנו" לקבוצה והיינו לחלק ממנה.
כל הטיסה חזרה חשבתי איך אני אנסח בבלוג את מה שאני מרגישה, את מה שהטיול הזה עשה לי והמשמעות שלו עבורי. עדיין אין לי מושג איך להעביר זאת.
זה לא יספיק אם אגיד שמכל הטיולים שעשיתי בחיי (ועשיתי..) זה היה המהנה ביותר. שבפעם הראשונה בחיי, נחתי על אדמת ישראל ורציתי שהמטוס ישוב על עקבותיו, והדמעות שעמדו בעיני לא היו דמעות של אושר (כי בד"כ אני נתקפת געגועים הביתה עוד מהרגע שנוחתים בארץ היעד).
כן, אני עצובה שנפרדתי מהאנשים המדהימים האלו, אבל מעבר לכך – מהאדם שאני הייתי במחיצתם.
לראשונה מזה שנים רבות מספור, ואני מעזה להגיד שאולי גם לראשונה בחיי – הרגשתי שייכת. ממש ממש שייכת. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות, אבל לא רק זאת – בטבעיות. היה לי נוח והרגשתי כשווה בין שווים. השיתוק, כסא הגלגלים וכו' וכו' ממש לא עשו להם כלום. אלו רק עוד עובדות חיים עבורם.
יפה, המתנדבת שארגנה את הטיול, הייתה בהלם כשאמרתי לה שאני לא רוצה להצטלם בגלל השיתוק בפנים, ואמרה לי "לכולם פה יש ups and downs".
זהו בדיוק. כולם רואים מעבר לזה. כולם מבינים אותי ומאיפה אני באה, כי גם הם, פחות או יותר, עברו/עוברים/יעברו דברים דומים. כשדיברנו על ניתוחים והקרנות, אף אחד לא הסתכל עלי במבט מעריץ/נבוך/מרחם – מבטים שאני, לצערי הרב, רגילה אליהם – אלא הנהנו בהבנה ושיתפו אותי בחוויותיהם.
עד כה לא הבנתי את כוחן של קבוצות תמיכה. את היכולת שלהן להעצים את האדם ולשלוח אותו החוצה, לחיים, חיי היום יום, עם כוחות מחודשים. עם הרגשה שהוא לא לבד, שמבינים אותו, את מה שעובר עליו, את המחשבות שלו ואת תפישת עולמו, בלי שהוא יצטרך להסביר, או להוכיח.
אני יודעת, ומודה לאלוהימה על בסיס יומי, שהתברכתי בהרבה אנשים שאוהבים אותי, ושאני אוהבת אותם בחזרה, ואין הרבה דברים שלא אעשה למענם, אבל בחיי היום יום שלי אני לא מרגישה שייכת.
לא הייתי מודעת לזה, שאני לא מרגישה שייכת, עגד שהרגשתי שאני כן..
לא חשבתי על זה עד השבוע האחרון, כשתהיתי ביני לבין עצמי איך זה שהרגשתי כאילו אבן גדולה מאד נגולה מעל לבי, אבל בעצם כל יום כרוך אצלי בהתמודדות. התמודדות עם העולם החיצוני, שלא יודע איך זה להיאבק יום-יום, שעה-שעה, כדי לשרוד ולשמור על אנושיות ונורמאליות.
התמודדות גם עם חברים, שלא מבינים (וטוב מאד שכך) איך זה לחיות בצל מחלה, שבקלות יכולה לגרום לך להסתגר במרירות ולהתייאש מהחיים, איך זה לקבל הזדמנות שנייה ולשמור על שגרה, כשבתוכך את רוצה בעצם להשליך הכל, לפרוק כל עול, לזרוק לעזאזל את כל האחריות שיש לך ולנסוע לטיול מסביב לעולם, כי חיים רק פעם אחת..
אני יודעת שזה לא ממש מובן, גם לי לא. אני לא מצליחה להסביר את עצמי כיאות, אפילו לא לעצמי.. אז אני מתנצלת על הבלבול.
אין די במילים כדי להודות להם, לכל הקבוצה הנפלאה, על השבוע הכי כייפי בחיי, הפעם היחידה באמת שהרגשתי שאני חלק מהחבר'ה – כששיחקנו, אכלנו, שרנו בציבור.. וכולם הסתכלו עלי ואחד על השני ולא ראו את המאפיינים החיצוניים – בין אם זה שיתוק בפנים, או כסא גלגלים, או מטפחת/כובע, שמכסים קרחת שנגרמה מטיפולי כימותרפיה.
חזרתי עם המון המון כוחות. כוחות להיאבק – על הבאת ילד/ה לעולם, על חזרה להליכה וכל מאבק שיקרה על דרכי.
כולי תקווה שנמשיך להיות בקשר.
קפה טורקי
ביצוע: אריק איינשטיין
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: מיקי גבריאלוב
הבטיח לשלוח שירים למוסף,
אבל אין לו כח, לא בא לו עכשיו.
נסגר לו בחדר, ספר עד שלוש,
הוריד את הסוודר, שבר את הראש.
פתח את הדלת, חלם על נשים,
קיבה מקולקלת ושקט נפשי.
אז תשתה קפה טורקי ותתעורר,
אתה המשורר.
אז תשתה קפה טורקי, זה עולמי
אם לא תשיר, אז מי ישיר, אז מי?
חשב על בלדה לארץ אבות,
נפשו בו רעדה, נזכר בחובות.
תמיד הם קוראים לו נושא הבשורה,
אבל משלמים לו לפי השורה.
הרכיב משקפיים לקרוא בעיתון,
כסס ציפורניים הביט בשעון.
אז תשתה קפה טורקי...
נגע בקרחת ולא האמין, נכנס למקלחת לקח אספירין.
אשתו מפהקת, ראשה על הכר,
ישב לו בשקט, הביט בנייר.
מדוע לא בא לו, חשב שיבכה,
כי מה זה היה לו, העם מחכה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
