Hope is the thing with Feathers

אני: קריאת דיבור היא טכניקה של הבנת דיבור, באמצעות נתינת פרשנות ויזואלית לתנועות השפתיים, הפנים והלשון, כאשר המפרש נעזר ברמזי-רקע, כגון קונטקסט.

כולנו משתמשים בעיניים שלנו כדי להבין את הדיבור, מי פחות ומי יותר, ורוב דוברי שפה מסוימת יכולים לקרוא שפתיים באותה השפה במידה כלשהי.

מי שמכיר את "סיינפלד", ודאי זוכר את הפרק האלמותי, בו ג'ורג' אמר שהכרת אדם שמסוגל לקרוא שפתיים, היא כמו "להיות חבר של סופרמן".

כשרק התחרשתי, הייתי בטוחה, כמו שומעים רבים, שאתעורר בבוקר עם היכולת המופלאה של קריאת שפתיים. בדמיוני ראיתי קהל מעריצים מתגודד סביב השולחן שלי בבית הקפה, בעודי מתארת באוזניהם באילו מילים נבזיות הבחורה, שיושבת בשולחן המרוחק מאיתנו במאות מטרים, נפרדת מהחבר שלה שטוף הדמעות.

ובכן, טעיתי.

פתאום לא רק שלא שמעתי, אלא גם התחוור לי שלא אצליח לשלוט במיומנות המדהימה הזו, של קריאת שפתיים, לפחות לא במהירות בה חשבתי קודם.

כל-כך קשה להבדיל בין אותיות – איך יודעים מתי זה "ב" ומתי "פ"? איך אפשר לעצור ולהעריך את הסוגייה הזו, כשבמקביל האדם ממשיך לדבר?

ידעתם, למשל, שבשפה האנגלית – ההערכה היא שרק 30%-40% מהתנועות ניתנות להבחנה באמצעות העיניים בלבד? מן הסתם, הדבר נכון גם לגבי השפה העברית.

אם כן, מלאה בספקות, התחלתי ללכת באופן קבוע לקלינאית התקשורת המופלאה, אורלי, שלימדה אותי כל מיני טריקים.

בהתחלה, חזרנו על חומר משיעורי לשון (98 בבגרות. כבוד!): למדנו על 5 התנועות – a e I o u וכיצד ניתן להבחין ביניהן – לפי גובה ומיקום הלשון בעת ההגייה שלהן, מידת כיווץ השפתיים וכ"ה.

את החומר התיאורטי מאד קל להבין (בעיקר למי שקיבלה 98 בבגרות בלשון. כבוד!), אבל בו בזמן תהיתי איך אני אמורה להסתכל בתוך הפה של הפרטנר שלי לשיחה, כדי לראות איפה הלשון ממוקמת ואז לשבץ את המידע הזה בתוך הקונטקסט של המילה כולה, ואחר כך המשפט? מעייף, שלא לומר בלתי אפשרי.

לאחר מכן, למדנו כיצד להשתמש ברמזים מהסביבה, דהיינו ידע קודם, קונטקסט, מה הנושא שכנראה מדובר עליו..

מן הסתם, קל יותר לקרוא שפתיים כשהנאמר הוא די צפוי. אם, למשל, אני שואלת "מה נשמע?", יהיה לי קל מאד לקרוא "הכל בסדר, ואת?", אך אם מדובר על אדם שמעולם לא פגשתי, או דבר מה שמעולם לא עשיתי ואיני מכירה את עולם המושגים הקשור לנושא – יהיה לי קשה בהרבה.

ואחרי שלמדנו את כל זה, כל שניתן לעשות – לתרגל ולתרגל ולתרגל. עברו 10 שנים מאז שהתחרשתי, ואני עדיין די ירוקה בעניין הזה, גם אם אני משתפרת כל הזמן.

וזה מעייף. כולם בטח חושבים שברגע שהשתלטת על המיומנות הזו, היא באה לך באופן אוטומטי.

ובכן – כולם טועים.

זה מעייף ודורש המון המון ריכוז ועיבוד מידע באופן מהיר במיוחד, שלא לדבר על כך שבלתי אפשרי למצמץ תוך כדי קריאת שפתיים.. ותחשבו על זה.

לכן, כפי שכבר הודיתי, 50% (ואני באמת נדיבה כאן) מהנאמר לי - אני לא מבינה.

על כן, לפני 6-7 שנים התמקצעתי באמנות ההונאה וסיגלתי לי חיוך מבין ומתעניין ומזויף, שהגיע באמת – עם כל הצניעות – לרמת מושלמות.

מעטים בלבד הם האנשים שחושדים שהחיוך אינו אמיתי – משפחה קרובה וחברים לקויי שמיעה (בבחינת "אי אפשר לרמות רמאים") - וגם הם לא תמיד יתעמתו איתי, אלא יעדיפו להמשיך לדבר, למרות שבתוך תוכם הם יודעים שאני כנראה לא מבינה.

ויש את הנועזים, שחושדים ואכן שואלים "רגע, אז מה אמרתי עכשיו??" YIKES.. אני מיד מסמיקה, מרגישה כמו ילדה נזופה שהרגע קראו לה לחדרו של המנהל. נתפסתי בקלקלתי, ובמקום להודות בבושה, אני מנסה לחשוב על מה הוא/היא דיבר/ה ומה יהיה הגיוני להגיד שכביכול הבנתי..

הטעויות המפדחות הן רבות מספור, ולכן אני לא זוכרת אחת מיוחדת (מי שזוכר, מוזמן להזכיר בתגובות), אך המביישות במיוחד הן כאשר רמזי הרקע אינם מפורשים כיאות על ידי.

למשל, ישנו החיוך המריר. זה אותו חיוך שאנשים עוטים מדי פעם על פרצופם כאשר הם מספרים לך משהו נוראי. אם לא מבינים את הנאמר (וקשה להבין כשאדם מדבר ומחייך בו זמנית), קשה להבדיל בין חיוך מריר לחיוך אמיתי..

פעמים רבות אני מגיבה בחיוך רחב והנהון נמרץ, כשלמעשה הפרטנרים שלי לשיחה סיפרו לי דברים נוראיים, שאם רק הייתי מבינה את הנאמר, הייתי פורצת בבכי. למשל, "לא ייאמן הנשיא הזה, הא? עכשיו הגישו נגדו עוד תלונה". "וואו", אני מחייכת, "נהדר".

למזלי, אני מכירה בחולשותיי ומסתגלת מהר. אי לכך, אימצתי לי חיוך נוסף והוא חיוך הביניים. חיוך שאי אפשר להבין אם הוא שמח או עצוב, כך שהוא בקלות יכול להתאים לכל דבר שאומרים לי, בין אם זה סיפור על תאונת דרכים ובין אם זו בדיחה מוצלחת במיוחד.

אז תשאלו – "אז למה את לא מודה שלא הבנת, מבקשת שיחזרו, שואלת 'מה?'?".

הרבה פעמים אני כן עושה את זה, אבל כשאני לא, זה בגלל ש –

1. לפעמים נגמר הכוח. אני מכירה את עצמי ומזהה את גבולות יכולתי. קריאת שפתיים היא, כאמור, עניין מתיש וסוחט, אז לפעמים לא משנה כמה פעמים אבקש לחזור על הדברים – אני לא אצליח להבין, כי נגמר הכוח.

2. יש אנשים שנראה שהם כל-כך מתלהבים ממה שהם מספרים, שאין לי לב לקטוע אותם באמצע ולבקש שיתחילו מהתחלה, ולאט..

3. לפעמים אני מתביישת להודות בחולשות שלי, בעיקר אם הפרטנר שלי הוא אדם זר, או אדם בעל סמכות..

ויש את הפעמים בהן נראה לי שהבנתי, אבל לגמרי לא, כמו המקרה העצוב/משעשע, עת הייתי צעירה ושובבה, בו חבריי אמרו לי שהם מכניסים גראס ללחמנייה עם החביתה, אבל אני הבנתי שהחלטנו שלא.. אז עשיתי שטויות בלי להבין מה קורה לי ואיך זה שאני עושה מעצמי צחוק.

הכי נורא זה בקבוצות, כשיש יותר מאדם אחד, וקשה, מאד קשה, לעקוב אחר השיחה. בד"כ, אני מרימה ידיים ויושבת בצד וחושבת על כל מיני דברים, כשמדי פעם אני עשויה לשאול מה נושא השיחה, כדי להעריך ביני לבין עצמי אם שווה לי להתאמץ ולהשתלב.

עם חברות קל יותר, כי אני מביאה לפטופ וכל אחת מקלידה בתורה את הנאמר, וכך אני נהיית חלק מהמפגש.. אני חושבת שבעיקר כשיש מגבלה, מגלים את החשיבות הרבה של חברות טובות, חברים טובים ובכלל של אנשים טובים ושל החסד האנושי.

בהזדמנות זו קבלו ממני, חינם אין כסף, צרור עצות לנקרא השפתיים הממוצע –

1. אל תגדלו שפם או זקן. אם בכל זאת יש לכם שיער פנים, כשאתם נפגשים עם לקויי שמיעה, הצטיידו בפנקס ועט.
2. אל תחייכו בזמן דיבור (איציק, שומע?).
3. אל תדגישו שפתיים. הדגישו את הדיבור.
4. שימו לב שלקורא השפתיים יש זווית ראייה מוצלחת של השפתיים שלכם (מבחינת אור מסנוור, ידיים מול הפנים ועוד)
5. דברו לאט.
6. כששואלים אתכם "מה?" או מבקשים שתחזרו, אל תחזרו על הנאמר בדיוק באותה צורה, כי כבר הבנו שצורת הדיבור הקודמת לא קידמה את השיחה. אז השתמשו במילים נרדפות, נסו לדבר לאט יותר וכו'.
7. אל תקפצו תוך כדי משפט מנושא לנושא.
8. דברו במשפטים קצרים, בלי חזרות, והגיעו לפואנטה במהירות...

אסטל: בעיית השמיעה שלי אובחנה לראשונה בערך בגיל 23 ואף פעם לא למדתי לקרוא שפתיים באופן רשמי. אם ממש מעניין אתכם למה, תוכלו לקרוא על זה כאן.

בעיית השמיעה מאפשרת לי לשמוע צלילים וטונים מסוימים ומונעת ממני לשמוע אחרים, כך שלפעמים אני שומעת הכל, לפעמים לא שומעת כלום ולפעמים רק חלקי מילים או משפטים.

אני מתייחסת למה שאני שומעת כמו לפאזל - הראש שלי מרכיב את כל חלקי האינפורמציה ומשלים את החסר כמיטב יכולתו. כמו שמראים לך חלקים מפורטרט של שחקן ידוע (אוזן ימין, עין שמאל ופה) ואתה כבר יכול לזהות אותו (הי. זה ויגו מורטנסן המלך).

חלקי האינפורמציה כוללים את מה ששמעתי, את שפת הגוף של הדובר, את הקונטקסט, התגובות של האנשים מסביב וכל דבר אחר שיכול לעזור לי להבין.

הבעיה מביאה אותי לעיתים למצבים מביכים, או אפילו מפחידים. פעם אחת, למשל, הלכתי לתומי ברחוב כשלפתע איש אחד שאל אותי מרחוק "תגידי, את יודעת איך מגיעים ל???ה". התקרבתי אליו וביקשתי ממנו שיחזור על שם המקום. הבן-אדם היה קצת נבוך. לא נראה לי שזו התגובה לה הוא ציפה. בחיוך חצי נבוך וחצי מגחך הוא אמר "שאלתי אם את יודעת איך מגיעים לאורגזמה".

הרגשתי כל-כך טיפשה. עשיתי אחורה פנה ועפתי משם, כשאני נשבעת לא לעזור יותר לאף אחד להגיע לשום מקום.

אבל רוב הזמן מדובר במשחק ניחושים פשוט. אם מישהו אומר לי "ת?י?י בבקשה את ה??ח" ואנחנו מסבים לשולחן והבן-אדם מצביע על המלחיה, צריך להיות ממש שוקיסט כדי לא לדעת מה הוא מבקש, לא?

ויש מצבים מאוד מביכים. למשל, הבוס שלי בא לבקר בביתי אחרי שאלמה, בתי, נולדה. עורך-דין בחליפה מהודרת ואישתו השמורה-במצב-טוב (מעורך-דין) יושבים אצלי בסלון על ספת איקאה יד שניה נבוכים. הוא אומר משהו שמתחיל ב"את יודעת ש????". אלף ואחת אפשרויות רצות לי בראש. הוא בטח מדבר על השותף הבכיר שעזב את החברה במפתיע. "כן, זה נורא" אני עונה. שתיקה. הוא כבר רגיל אלי, אבל אישתו קצת בהלם. בעלי מציל את המצב: "הוא שאל אם את יודעת שביתו התארסה".

אופס.

עכשיו אני צריכה להתנצל ולהסביר לאשתו שאני כבדת שמיעה ושמכשיר השמיעה שלי בתיקון ושלפעמים אני פשוט מנחשת מה אומרים לי. פדיחה. טעות שלי. לא הייתי צריכה לנחש.

בדרך כלל אני מאוד משתדלת לבקש מאנשים שיחזרו על דבריהם אם חשוב לי לדעת מה הם אומרים. כשלא כל-כך חשוב לי, למשל כשמנהלים איתי סמול טוק במעלית, אין לי כוח לזה.

למה? כי אנשים מגיבים מאוד מוזר. אם אני פשוט שואלת "מה?" הם חושבים ששמעתי אותם וזה סוג של תגובה (סטייל "יה-בה-יי מה אתה אומר"), או שהם חוזרים על דבריהם וב"מה?" השני הם מחליטים שאני טיפשה אם לא קלטתי כבר על מה הם מדברים.

אם אני נותנת להם את כל הסיפור של "יש לי בעיית שמיעה. אנא חזור על דבריך", הם ממש נבוכים. הם עלולים לצעוק עלי ולדבר אלי כמו לילדה קטנה. הם עלולים לומר לי "לא משנה", כאילו לא שווה לדבר איתי בכלל.

בגלל זה אני נוקטת הרבה פעמים בשיטת החיוך המריר, זה ששירה הזכירה. הוא מתאים לכל מצב, בין אם סיפרו לי שהבת מתארסת (חיוך) או שהאישה נפלה מגשר תלוי בדרום אמריקה (מריר). 99% מהאנשים לא ישימו לב שלא שמעתי. הם רק יתפלאו מדוע אני לא אומרת "מזל טוב" או "תנחומי" ויחליטו שאני מין טיפוס שקט ומסתורי.

הטיפ הכי גדול שאני יכולה לתת לאנשים הוא פשוט לחזור על מה שאמרתם באופן ברור. לנסות להוסיף קצת שפת גוף (אבל לא לתקוע לי שלוש אצבעות מול הפרצוף כי אמרתם את המילה "שלוש"). לנסח את מה שאמרתם באופן אחר (כך קל יותר להרכיב את כל המילים למשפט).

למי שממש מעוניין, נתתי עוד טיפים כאן.

י': כשהייתי קטנה, ולא היה לי כוח לכל שיעורי קריאת הדיבור (שאז עוד קראו להם שיעורי קריאת שפתיים), אמא שלי נהגה להגיד לי שני דברים:

א. מה יהיה בסופך אם לא תביני שום דבר שאף אחד אומר?!? (צדקתם בניחוש ראשון - היא פולניה)

ב. חשבי איך תוכלי להבין כל מה שכולם אומרים ועוד מרחוק! תוכלי לדעת את הסודות של כולם!!!

מעבר לניתוח השיטה הפולנית של המקל והגזר, אפשר לחשוב על הרעיון המרכזי - המוטעה לחלוטין - המוצג כאן, דהיינו שאם יודעים קריאת דיבור, מבינים את הנאמר ב-100%.

במציאות, לא 100% ולא נעליים.

מה זה קריאת דיבור? בעצם מדובר במשחק ניחוש. בשפה העברית (ובכל שפה) יש מספר מוגבל של מילים ומספר מוגבל של צירופים הגיוניים בין המילים ליצירת משפטים. הרעיון הוא שאפשר, בעזרת זיהוי תנועות שרירי הפנים והרבה שימוש בהגיון פנימי, לנחש את הנאמר ברמת דיוק מתקבלת על הדעת.

נכון - לנחש.

התוצאה מסתכמת בכמה ניחושים נכונים והרבה שגויים. כמו למשל, הבחור הזה ששנתיים קראתי לו בשם לא-נכון ומשום מה הוא לא העיר לי, וגיליתי את שמו האמיתי רק כשמישהו אחר אמר לי שאין אף אחד בשם זה בחדר.

או המקרה, שבו עמיתה לעבודה התחילה לצעוק עליי אחרי שאמרה לי "קחי את המעיל ונלך לטפל בארונות, אהיה שם" ואני לא הופעתי, כי הבנתי "לקחתי את המעיל ואלך לטפל בארונות"...

מהנאמר לעיל אפשר להבין עוד דבר חשוב: בפעם הבאה שאתם שואלים מישהו המסתמך על קריאת דיבור למה הוא או היא לא אמרו לכם שהם לא הבינו אתכם, כדאי להביא בחשבון שאולי הם בעצמם לא ידעו שלא הבינו, עד שהיה כבר מאוחר מדי.

יש כמובן את כל המקרים שאני כן יודעת שלא הבנתי.

פעם עוד עשיתי הרבה יותר מאמצים להבין: היתה איזו תקופה שאמרתי לעצמי שאעשה מאמץ ואהפוך לסופר-וומן, אפילו בלי להחליף בגדים בתוך תא טלפון.

זה היה בתקופת הקרח, בתיכון.

לטשתי עיניים במורה החדשה, בזמן שכל שאר התלמידים פיהקו, המשכתי לנעוץ מבטים, גם כשהיה ברור שאף אחד אחר לא מקשיב, וכשמישהו נתפס קורא עיתון מתחת לשולחן - המורה הכריזה קבל עם ועדה - "א ת ה אולי לא מקשיב אבל ה י א כן!!" ואז פנתה אליי ואמרה בקול רווי נצחון - "הסבירי בבקשה לכיתה על מה דיברתי עכשיו?"

נתפסתי כמו ארנב מבוהל אל מול אורות מכונית. ארנב? יותר כמו הקיפודים המסכנים בשפלת החוף, כי גמרתי כמוהם, כתם על הכביש.

כל מה שיצא לי מהפה היה "אבל לא הבנתי כלום" - המורה הזו לא ידעה שאני לא שומעת, כי במסגרת הפיכתי לגיבורת-על, לא אמרתי לה. מה היא חשבה עליי, על עצמה ועל המצב באופן כללי? קשה לדמיין.

היא כמעט התעלפה שם, בזמן שמקהלה צורמנית פרצה: "המורה, המורה, היא לא שו-מ-עת!!".

עשיתי עוד הרבה ניסויים, רק כדי להוכיח לעצמי שמאת אחוזי הבנת הנשמע שלי הם עדיין בגדר מיתוס.

מאז זקנתי וגם עייפתי ואין לי כוח להגיד משהו כל פעם שלא הבנתי, וזה מבלי להזכיר שמעולם לא היה לי רצון להיראות חלשה, רפת שכל או נזקקת.

אם בקריאת דיבור מבינים אולי 30% מהנאמר, כמה פעמים זה אומר שצריך לבקש לחזור על משהו? לרוב, אני פשוט יודעת שאין לי מושג מה אומרים ואפילו לא מה נושא השיחה.

התרגלתי להיראות מוזרה, כי אני יורה אל השיחה נושאים חדשים בלי שום קשר לנאמר. בשאלות למרצים, אני נוהגת להוסיף התנצלות ("סליחה אם כבר שאלו את השאלה הזו").

סיגלתי לי הבעות פנים, הגורמות לאנשים לחשוב שהבנתי הכל. מה לעשות שחצי החיוך והשתיקה שלי מתקבלים בתור מבט מגבוה על טיפשותם הכללית של בני האדם? נראה שהרבה אנשים חושבים שמה שאמרו טפשי מלכתחילה ורואים בחיוך שלי הסכמה עם הדעה הזו.

כמו שאמרה לי פעם חירשת אחרת "נהגתי לחשוב שהשומעים נורא חכמים, עד שמישהו טרח לחזור בפניי על כל השטויות שהם אומרים...".

לא נותר אלא לומר שאין לי מושג מי חכם ומי לא. בתור אחת המסתמכת על קריאת דיבור אני שופטת על-פי הקנקן ולא על פי מה שיש בו.

מה שכן, ההתעלקות על אנשים עם הבעת פנים נחמדה והרבה סבלנות אומרת שמצאתי לי כמה חברים מקסימים במיוחד.