ואסתכל על הכל
הכל נראה כמו שמיים
מה שיותר עמוק, יותר כחול.."
זה רק אצלי, שמצב רוח רע באביב הוא טוב בהרבה ממצב רוח רע בחורף? (השמש היא באמת כל מה שהיה חסר)
בסוף השבוע החולף סבלתי קצת מ-self-pity-blues. הרגשתי שכל המאבקים שלי תקועים, ובעיקר פונדקאות והמאבק לחזור ללכת.
במקביל, שכנעתי את עצמי שכולם מסביב או בהריון או הורים לילדים.
למה אני לא? ולמה איציק לא? ולמה זה מגיע לו, כי הוא כ"כ רוצה להיות אבא ולא אשמתו שהוא התאהב דווקא בי? ולמה כל דבר אצלי כרוך במאבק, ואם כבר – למה אי אפשר מאבק אחד at a time במקום כמה קשים וסיזיפיים בעת ובעונה אחת? וכמה זמן באמת נראה לחיים האלה ולאלוהימה שאני יכולה להיאבק ככל יכולתי בכמה וכמה חזיתות, וזאת בנוסף לעבודה במשרה (כמעט) מלאה?
קנאה.
במשך הזמן למדתי שקנאה זה רגש טבעי, אנושי ולאו דווקא שלילי. הוא נהיה שלילי רק אם הוא לא מלווה בשום פרגון שהוא (אפילו לא שמץ) ורק אם הוא גורם לך לעשות ולחשוב דברים זדוניים.
יתרה מזאת, קשה מאד להתגבר על הרגש הזה, ואם מתכחשים לו ומנסים להדחיק, או אז הוא נעשה שלילי באמת – כי הוא מתפרץ בדרכים אכזריות ומגעילות.
לא זוכרת אם סיפרתי כאן, נדמה לי שכן, אבל לפני מספר שנים הייתה לי חברה בעלת מגבלה, שהתניידה בעזרת קביים. הכל בינינו היה טוב ויפה, עד שיום אחד היא התחילה לזרוק לעברי הערות עוקצניות, שעם הזמן הפכו ליותר ויותר אכזריות.
בהתחלה אמרתי לעצמי שאני סתם רגישה מדי, ושככל הידוע לי, לא עשיתי לה שום דבר פוגע ובכלל – מדובר באישה בוגרת, שלא תרד לרמה כזו ושאם באמת היא נפגעה ממשהו – הייתה יוזמת שיחה.
יום אחד, לחבר משותף התחל ממש להימאס מהדברים שהיא הרשתה לעצמה להגיד לי ולקח אותה לשיחה. מהשיחה התברר שהיא מקנאה בי ובדרך בה אני מתמודדת עם המגבלה בפרט ועם החיים בכלל.
אני, כמובן, נפגעתי מאד והחברות נותקה. חבל. אם היא הייתה באה ומדברת איתי על זה, הכל היה נראה אחרת.
אני מקנאת בחברות שלי ובנשים בהריון ובאנשים שהחיים שלהם מעט קלים יותר, שצריכים להיאבק בדבר אחד ולא לנהל מאות מאבקים במקביל.
אני נותנת מקום לרגש הזה, מכבדת אותו וזה מאפשר לי גם לפרגן, מכל הלב, עם הרבה הרבה אהבה והתרגשות J
ועדיין, לפעמים נופלת עלי מן עצבות/תוגה..
רצה המזל הגדול, ואתמול היה הברבקיו השנתי של צוות שירת האדם. איציק עמל על עוגת השוקולד המנצחת שלו ובצהריים, שמנו פעמינו לכיוון פתח תקווה. בדרך הייתי טיפה מהורהרת וקצת גראמפי, בגלל כל מה שלעיל.
כך שגם כשהגענו, היה לי קשה למצוא את מקומי, וכהרגלי בשעות רחמים עצמיים, שמתי לב מייד לכל הזאטוטים שהתרוצצו להם על הדשא, ונאנחתי..
פתאום, נזכרתי לשאול אם איתן גדרון הגיע. איתן גדרון מלהקת תמוז הוא, למי שהיה ויודע, חלק מצוות שירת האדם, אבל לא פגשתי אותו בעבר, ולמעשה, רק השנה גיליתי שהוא בצוות.
מירב ואחיה, שישבו לידי, אמרו לי "כן, זה הוא שם שמדבר עם אפי". הסתכלתי אחורה, ראיתי אותו, וכמו ילדה קטנה, מיהרתי לסובב את הראש בחזרה ולהסמיק.
מירב, שאו שלא הבחינה בסומק שלי או שרצתה לעשות לי דווקא, בהיותה האדם המקסים שהיא – קראה לו לבוא.
הוא בא אלינו, ואני, שוב – כמו ילדה קטנה ומפגרת – טמנתי את ראשי בחיקו של איציק וצחקקתי בבושה. כל הנוכחים צחקו איתי והתרגשו בשבילי והתחלנו לדבר איתו, על תמוז וזכרונות העבר ועל נושא השיחה האהוב עלי (=שלום).
מיותר לציין שעל אף שעת הצהריים, סימסתי לכל העולם עם מי אני מדברת ועל מה J
ואז הבזיק רעיון במוחו של האיציק והוא החל לגלגל אותו עם איתן – שתמוז יתאחדו, ולחזרה הגנרלית נבוא כל המשפחה והחברים לכבוד יומולדת 30 שלי.
יש עוד 7 חודשים והאישלי יודע שהוא צריך להזדרז, כי אני מצפה להפקה ראוותנית ומושחתת. אני מחכה ומצפה לגיל 30 בכיליון עיניים. שלא כמו הרוב – המחסום הפסיכולוגי שלי הוא דווקא גיל 34, בו אמא שלי נפטרה.
אז פטפטנו כולנו ומדי פעם דאגתי לצעוק לכולם "יו, אני לא מאמינה. איזה כבוד זה! חתיכת היסטוריה!", ואיציק כותב לי על היד את הדברים שלא הבנתי (כשאני מתרגשת וכשמדברים בקבוצה, קשה לי לקורא שפתיים), תוך שהוא מתחיל לגבש את הרעיון שלו.
זה כל-כך חמוד ומקסים לראות אותו מאמין שהוא יכול ושזה יקרה, שהוא רק צריך לעשות קצת עבודת שכנוע (בעיקר על שלום ואז שלום ישכנע את אריאל) J זה אפילו יותר מצחיק מהמחשבה שאישה חירשת תקבל ליומולדתה הופעה מוזיקלית...
והופ, מהפך של 180 מעלות במצב שלי. התחלתי לשים לב לסביבה, לראות את כל החיוכים של כולם, לדבר עם חבריי, לאכול, לצחוק...
היום שלי, שהתחיל במחשבות עגומות ומורבידיות, הפך בבת אחת לכל-כך מקסים, ומצב הרוח העגום נעלם כלא היה והתחלף בחיוכים רחבים (נו, אם לא מחשיבים את עובדת השיתוק בפנים, ולמה שנחשיב), שממשיכים גם הבוקר.
מהר מאד נזכרתי ונוכחתי עד כמה שמדובר באנשים מדהימים, רחבי לב, אופטימיים ונדיבים, שמסוגלים לראות הרבה הרבה מעבר למגבלות, שנתנו לי ונותנים לי, כל אחד ואחת מהם, הרבה תקווה וכוחות ואמונה בטוב הבסיסי של בני האדם.
תרשו לי לשלוח מכאן לכולם – לאפי, גדי, איריס, שלומית, רחלי, מירב, אחיה, אייל, חיליק, צביקה, איתן, ליאור וירדן, מרק, עידו, אחינועם, רוני ובני/בנות זוגם/ן (שכחתי מישהו?) -תודה מקרב לב.
מקווה שנמשיך בעבודה הנפלאה והמבורכת שאנחנו עושים מדי שנה, וכך להגביר את המודעות לאנשים עם מגבלות, כמו גם לעובדת קיומם של אנשים, שהם אמנם ללא מגבלות נראות לעין, אלא "סתם" אנשים טובים, שיודעים כמה זה חשוב לראות מעבר ולהושיט יד.
עוד שבוע מהיום יש לנו פגישה עם מירב מהעמותה לעבור על האבחון הפסיכולוגי שלנו. אין לי מושג מה זה אומר ואני קצת חרדה, אבל נעבור גם את זה J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
