ואולי הוא עוד יקרום עור וגידים, אבל אחרי העצרת של אתמול, אני חייבת לכתוב משהו אחר.
קודם כל, אני רוצה לציין את ג'לי תות המקסימה, שהפתיעה אותי בעצרת, ניגשה אלי, הושיטה לי פתק שמציג אותה ושאותו היא הכינה מבעוד מועד, ויחד עם חברתי הטובה והאהובה, רעות, ואיציק שעזר לתרגם, הבנתי הכל ונשארנו מההתחלה עד הסוף (העצרת הייתה אירוע מאד מכובד והיו גם כסאות).
ג'לי כתבה על פגישתנו כאן, ואני יכולה להוסיף שגיליתי בחורה מדהימה וחייכנית ומפרגנת.. כיף לגלות אנשים כאלה, פתאום באמצע החיים.
העצרת עצמה שברה את לבי לרסיסים והיו כל-כך הרבה רגעים בהם הייתי על סף פריצה בבכי מה שאכן קרה כשנכנסנו לאוטו.
לפני שהיא התחילה, סבא שלי שלח לי סמס וכתב כמה הוא גאה בי על זה שאני שם. בבת אחת הכל היה הגיוני וידעתי למה אני שם, למה לא יכולתי להיות בשום מקום אחר. אבל, חשבתי, מה שאני מרגישה עכשיו, עם ההסטוריה המשפחתית שלי, בטח עובר על המון אנשים בארץ - אז איפה כולם? למה הגיעו מעטים?
אחד אחד עלו אנשים, גברים ונשים, ודיברו על המצב הבלתי נסבל, בו 1 מכל 3 ניצולי שואה חי מתחת לקו העוני, והקרינו על מסך גדול קטעים מהסרט שישודר היום ב-21:00 ביס דוקו ובערוץ 2. בקטע אחד מראים אישה קשישה חביבה, ניצולת אושוויץ, שבקלות יכולה להיות סבתא שלי, מחייכת למצלמה ולמרואיינים, אך באותה נשימה מספרת שהיא לא יכולה להרשות לעצמה מכשיר שמיעה, שימים שלמים היא לא זזה כי היא לא יכולה לשלם לעזרה.. (היום ב-21:00 ביסדוקו ובאחת עשרה בערוץ 2. חובה.)
גם קולט אביטל, שמקדמת חוק למען ניצולי השואה, דיברה. היום מצאתי ציטוט שלה בוואי נט: "הם הגיעו למצב של חרפת רעב בגלל מספר סיבות: מכיוון שהקיצבה שמשולמת להם אינה מספקת - היא פחות ממחצית הסכום אותו משלמים הגרמנים לניצולי שואה במדינתם. סיבה נוספת היא - בגלל שאוצר המדינה מקזז מהסכום הזעום של הרנטה כספים, אם מי שזכאי לקבל אותה, מקבל פנסיה ממקום העבודה. יש הרבה עיוותים בחוק, יש מצב שהשתנה עם השנים, כיוון שצרכיהם גדלו עם הזדקנותם, ולכן חייבים עכשיו לעשות רוויזיה רצינית בנושא".
ואז עלתה ניצולת שואה (אוף, שוב הדמעות החונקות האלו..). היא דיברה ובסוף ביקשה סליחה ואמרה שהיא מתביישת לדבר על המצב במעמד זה. 'היא מתביישת???', חשבתי לי. אני מתביישת! המדינה צריכה להתבייש!
בחיים לא אוכל אפילו להתחיל להבין את מה שעבר ועובר על האנשים הללו, ובדיוק מסיבה זו אני חייבת להם את כל מה שאני *כן* יכולה לעשות - וזה לכל הפחות להראות להם שהם חשובים, שאני לא מוכנה שבכל יום שואה אנו נזכור את ששת המיליונים, בעודנו מזניחים את החיים, את הניצולים. איזה בושה ואיזה בזיון..
מאתמול לא עוזבת אותי תחושת הקבס.
איך קרה שלניצולי *שואה* עדיף לחיות היום בגרמניה?!?! לא יודעת מתי כל-כך התביישתי להיות ישראלית..
עצומה למען קיום בכבוד של הניצולים - http://www.kavud.info/index.php#sign
בבלוג זה
בכל הבלוגים
