פוסט זה הוא ניסיון להסביר לכל הסובבים אותי מה בעצם אני עושה.
חשוב לי לציין שלמרות שאולי במבט ראשון הפוסט עלול להיראות פוסט מקטר, מתלונן וסוחט מחמאות - הוא לא. אני מאושרת שהמצב הוא כמות שהוא, ועדיין ברצוני להבהיר כמה דברים.
ראשית, אחרי שנתיים וחצי של שיקום, אני יכולה להגיד בפה מלא שמי שנמצא בשיקום ויכול להרשות לעצמו - עדיף לא לעבוד. הגוף המשתקם צריך לנוח, השרירים זקוקים להרפייה ולמנוחה על מנת להתחזק.
הבעיה היא ששיקום עולה כסף, ולכן אני מאמינה שמי שיכול לעבוד, מבחינה פיזית, לא ירשה לעצמו לא לעשות זאת.
וזה לא קל. שיקום, שיקום אמיתי, רציני ואינטנסיבי, הוא עבודה במשרה מלאה, שהתגמול עליה לא מגיע בקלות רבה כמו התגמול על עבודה רגילה. ובהינתן שאנשים שנמצאים בשיקום הם מלכתחילה אנשים חלשים יותר וסובלים יותר מכאבים, העניין קשה שבעתיים.
אני חושבת, מניסיון, שאנשים שמסתכלים מהצד לא תמיד מבינים את זה. נוטים לחשוב שאם אדם מסוגל לעבוד, סימן שהוא כאחד האדם ושהכל בסדר איתו. לא כך הוא.
העובדה האמיתית והמצערת היא שכואב לי בכל רגע נתון.90% מהזמן אני מדחיקה את הכאבים וחיה איתם בשלום, מתרגלת אליהם ולומדת לקבל אותם באהבה.
אבל כן, אני עובדת בשתי משרות מלאות.
4 ימים בשבוע אני עובדת בגלובס (לפעמים 5, כשעמוס, או כשאני צריכה כסף במיוחד).
בימי ראשון אחרי העבודה יש לי פילאטיס, שמאד עוזר לגמישות של הגוף ולמתיחת השרירים, אבל לאחר מכן אני לא יכולה לעשות דבר מלבד לבהות בטלוויזיה ולא לזוז עד שהגיע הזמן ללכת לישון.
בימי שני יש לי "צעדים" לפני העבודה. מדובר במכון חדשני לשיקום ניידות בבי"ח שיבא (כריסטופר ריב ז"ל השתמש במכשירים שיש שם. כבוד!). קופת חולים סירבה להשתתף במימון הטיפולים, ולכן לאחר שעתיים אינטנסיביות במיוחד, אני לא יכולה ללכת לישון, אלא חייבת לעבוד.
וכך, בשמונה בבוקר אני עולה על המכשיר החדשני שלהם, הולכת 40 דקות (עד הפעם האחרונה זה היה 30 דקות, אבל הייתה קפיצה של עשר דקות. כבוד!), לאחר מכן 30 דקות של מתיחות כואבות וסדיסטיות, אופני כושר מיוחדים וקצת פיזיותרפיה בעמידה.
מייד כשאני חוזרת הביתה, אני שותה גלון של קפה ומתיישבת לעבוד.
בימי שלישי אין לי כלום מלבד דיקור (ועבודה), אז איציק ואני יורדים לחדר כושר בבניין שלנו ואני הולכת על הליכון ומרימה משקולות.
בימי רביעי יש לי בשמונה בבוקר פיזיותרפיה בקופת חולים, וזה חשוב לי כי שם אני עובדת בעיקר על שיווי משקל, כשבצעדים אני עובדת בעיקר על חיזוק השרירים. כשאני חוזרת, אני לא כל-כך מותשת, אז אני מתיישבת לעבוד.
בימי חמישי יש לי שוב "צעדים" ולאחר מכן אני דווקא כן יכולה לישון (כאמור, עובדת רק 4 ימים בשבוע).
בימי שישי יש לי באחת בצהריים שיעור רכיבה (לא, אני לא יכולה לקום מאוחר, כי ברבע לשמונה יש לי טיפול פסיכולוגי). בחודש האחרון אני עם מדריכה חדשה וסוסה חדשה (טובה והללויה, בהתאמה). התרגילים הרבה הרבה יותר קשים,ף כך ששישי שבת אני לא יכולה ללכת לבד מרוב כאבי רגליים.
אז זהו. לא פלא שאני נרדמת כל יום בתשע-תשע וחצי, הא?
אבל אני חיה יותר טוב עם עצמי בידיעה שאני עושה מעל ומעבר כדי לשפר את חיי.
שוב, לא כתבתי את כל זה כדי לשמוע "כל הכבוד", או "איך לעזאזל היא עושה את זה?".. אני עושה את זה בשביל עצמי ובשביל העתיד שלי ולא בשביל לקבל מחמאות. רק רציתי להעמיד דברים על דיוקם ולעשות סדר בעניינים.
לסיום, קבלו תמונה מ"צעדים"
מתוך האתר:
אתם רוצים ללמוד ללכת? תלכו!
בתכנית זו מטופלים אנשים שיש להם יכולת מסוימת להניע את הגפיים התחתונות. נעשה כאן שימוש במכשיר מיוחד, המאפשר לאנשים המתאימים לתכנית ללכת. המטופל נרתם למכשיר, כאשר חלק ממשקל גופו נלקח על-ידי משקולות. בצורה זו - כוח השרירים החלש שלו יאפשר לו ללכת, אם באופן עצמאי ואם על-ידי עזרת המטפלים.
במהלך התכנית, המטופל משפר את יכולת הפעלת השרירים שלו ואת יכולת ההליכה שלו. עם התקדמות והשתפרות ההליכה, המשקל שנלקח מהמטופל מופחת, כל זאת מתוך מטרה ללכת טוב יותר על הקרקע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
