חייבת התנצלות על שלא כתבתי כל-כך הרבה זמן.. לראשונה בחיי הבלוג.
זאת, משני טעמים – הראשון, שבאמת כלום לא התחדש ולא רציתי לכתוב yet again על משהו שלא קשור אלי, לא כי אני כזו מעניינת (בטח שלא את עצמי), אלא מפני שאני רגילה לדינאמיקה של הבלוג – מדי פעם אני כותבת על המסע שלי, שלנו, ופעמים אחרות על עניינים שבאמת נמצאים ברומו של עולם, ולאחרונה, כתבתי רק על עניינים שבאמת וגו'.
השני – בשבועיים האחרונים הגעתי למסקנה שרובצת עלינו קללה עתיקת יומין. חוץ מנסיגת מרקורי, אין הסבר אחר לבבת-אחתיות (ותודה ללי) של הדברים הרעים שקורים לנו.
עד כדי כך, שהסתגרתי בתוך עצמי ומפני העולם החיצון – דבר שכמעט ולא מאפיין אותי. אני אמנם לא אוהבת לקטר, וזה לא השתנה במאום (חוץ מלשתי חברות חדשות, שגיליתי שיש לנו המון במשותף, אז אני מרשה לעצמי להתפרק טיפה מולן), אבל בד"כ בתקופות רעות, אני פשוט מעמידה פנים שהכל בסדר. הפעם גם את זה לא הצלחתי לעשות.
(אם מי מהקוראים עוסק בכישוף/גירוש שדים, זה הזמן לצאת מהארון!!111)
סיפורנו מתחיל ביום ראשון לפני שבוע וחצי. באמצע הלילה, התעוררתי שטופת זיעה והחלטתי להוריד חולצה. התיישבתי, אך היה חושך ואני חצי ישנה, כך שלא פלא שאיבדתי שיווי משקל וצנחתי head down על הרצפה.
כאבי-תופת, זריקות, יומיים מחלה..
כשחשבנו שזה כמעט עבר, נסענו לבקר את בת דודתי האהובה, שמזה למעלה מחודש מאושפזת בבית חולים בשל מחלה נדירה שתוקפת את ריאותיה. הילדה המקסימה הזו כל-כך משועממת, וכואב לה ומציק לה, ובגיל כזה (13), היא בכלל צריכה לשחק עם חבריה ולרכל עם חברותיה, ועדיין – שופעת חיוכים ואופטימיות.. הביקור אצלה הסב לי הרבה גאווה, אבל שבר לי את הלב לרסיסים, מאידך.
גם מכאן אני שולחת לה אלפי חיבוקים ואיחולי החלמה מהירה.
כשיצאנו מהביקור, התחילה לכאוב לי רגל ימין (שוק ימין, ליתר דיוק) ולעשות בעיות בהליכה. והופ, מצאנו את עצמנו במיון תל-השומר.. מהון להון, עשיתי צילום לשוק המדוברת והתגלו בעיות בעצמות, אז עוד שבועיים אני עוברת מיפוי עצמות. איחולי הצלחה והחזקת אצבעות יתקבלו בברכה גם במקרה זה.
חזרנו הביתה מהמיון והתחילו לכאוב לי השיניים. לקחתי אדויל והלכתי לישון. למחרת, קמתי עם כאבי תופת בשיניים, שעברו גם לפנים ולאוזניים (בטח כולם יודעים על מה אני מדברת. אם אכן כך – תנחומיי), אבל היינו צריכים ללכת ל"צעדים" ואחר כך לעבודה, אז לקחתי משכך כאבים ואיכשהו עברתי את היום.
אני שונאת כשמפרים הבטחות, או שלא מקיימים התחייבויות, אז לקחתי את "נאה דורש, נאה מקיים" צעד אחד רחוק מדי.
כשאיציק חזר מהעבודה, הלכנו למרפאת חירום של "מכבי", ושם גילו לי דלקת חריפה בשיניים וקיבלתי אנטיביוטיקה, שנכון לעכשיו טרם החלה להשפיע.
למחרת לא הצלחתי ללכת לעבודה ורק שכבתי על הספה בסלון כל היום, נאנקת מכאבים ושואלת את נפשי למות.
אתמול, למרות הכאבים, התייצבתי לעבודה, כי היה מחסור בכוח אדם וכי הבטחתי. אז מילאתי את עצמי במשככי כאבים וחזרתי על מנטרות אופטימיות ועבדתי 6 שעות בגבורה!
החלק המשמח של אתמול היה בערב, כשהצוות שלי בעבודה הגיע אלי למפגש גיבוש. באופן רשמי, ערב הגיבוש המחלקתי התקיים בראשון בערב בקרטינג בקניון רחובות, אך זו פעילות שאינה נגישה עבורי וקצת התרעמתי על כך.
החבר'ה הנהדרים החליטו לעשות לי ערב גיבוש פרטי, בו הצלחתי להכיר טוב יותר את אלו שעד אז פגשתי רק בחטף, אך אני משוחחת עמם 8 שעות ביום באמצעות המסנג'ר.
לשמחתי, אך לא להפתעתי, גיליתי אנשים מגניבים, מצחיקים, מהממים, רגישים, שבכלל לא נתנו לי הרגשה שאני שונה, או שאני אאוטסיידרית (לא כי אני בעלת מגבלות, למרות שאני כן, אלא כי להם יש הווי משלהם, שנגזר מהעובדה שהם עובדים יחד במשרד ואני מהבית), אלא להיפך.
מתוכם אני גם חייבת לציין את רן, שהתעקש על קיום הערב, ולהגיד (מותר, נכון?) שהוא אדם מדהים, שרוט במידה הנכונה, ושאני מאד שמחה שהוא בחיי (הוא הביך אותי בבלוג שלו, אז אני מחירה מנה אחת אפיים.
מרגישה בת מזל שזכיתי לעבוד עם חבורה כל-כך אנושית, מצחיקה וחמה של אנשים (והשריטות והפסיכוזות רק מוסיפות לקסם שלהם!), שגורמת לי להרגיש שהעבודה היא הרבה הרבה יותר מאמצעי להרוויח כסף.
(שיהיה ברור שאני לא כותבת את כל זה רק כי הייתי מסטולה ממשככי כאבים!)
אז תודה לכם, סיירת האינטרנט בגלובס, שאתם נותנים לי הרגשה מדהימה, שיש לכם לב ענק ושאתם מצליחים להסיח את דעתי גם מכאבי שיניים!
אוהבת אתכם המונים.
תודה מיוחדת גם לג'לי תות, שבאה לתמלל אתמול בערב (רציתי להנגיש עד הסוף, אבל גם הייתי זקוקה לתמיכה מוראלית, כי הייתה נבוכה מעט לפגוש את כולם). יקירתי, תודה לך, תודה שאת חברה מקסימה ומצחיקה ובכלל..
עוד חדשות טובות:
א. קיבלנו בהפתעה סכום כסף, שיאפשר לנו לעבור את כל תהליך הפונדקאות ללא לקיחת משכנתא שנייה (אולי רק הלוואה פצפונת מהבנק). תודה לאלוהימה על חסדיה הקטנים.
ב. מירב אמרה שעד סוף שבוע זה היא תבחר לנו פונדקאית – מבין שתיים שנמצאו מתאימות לנו – ונוזמן לשיחה עליה ולקבלת התיק שלה!
התנצלות אחרונה ודי: עבר יום הסחר ההוגן הבינ"ל בלי שהוא זכה לאזכור כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
