כבר הרבה זמן, ואולי אף פעם, לא הייתי שרויה במצברוח רע כל-כך הרבה זמן. אני יודעת שאני אצא מזה, אבל רק רציתי להגיד...
זה כנראה שילוב של המון דברים, ביניהם הכסא החדש/ישן והצורך ללמוד להסתגל אליו שוב (לקח לי זמן להיזכר איך עוברים מהכסא לשירותים וחזרה), הכאבים ברגליים ואיתם אי הוודאות באשר למקורם (עשיתי מיפוי עצמות ותשובות תהיינה כנראה בשבוע הבא) ולעתיד ההליכה.
ושבועות. בחג הזה עיכלתי בבת אחת כמה שאנחנו לבד, איציק ואני. אמנם איציק הוא עולם ומלואו (וסוניה גם!), אבל מעולם לא חשבתי שאגיע לכזה מצב. אז את חלקו הארי של חג השבועות ביליתי בין זרועותיו של בעלי, ממררת בבכי.
עוד 4 חודשים ושבועיים אהיה בת 30. 30! אני פוחדת פחד מוות מהגיל הזה. אני מסתכלת על חיי, עכשיו ובעבר, והם בכלל לא כמו שציפיתי. נכון, אף אחד כמעט לא יכול להגיד שחייו בגיל 30 נראו/נראים כמו שהוא ציפה/תכנן, אלא הם טובים יותר, גרועים יותר ואולי פשוט אחרים. זה טיבם של החיים, הם מלאי פיתולים והפתעות ואין לי בעיות עם זה, להיפך, זה כל הקסם.
אבל אף פעם לא חשבתי שעד גיל 30 אספיק לאבד כל-כך הרבה...
לפני שתטרחו להצביע על כל הדברים הטובים שבחיי, אני מבטיחה לכם שאני ערה ומודעת לכל אחד ואחד מהם.. אחרת לא הייתי מתאמצת כל-כך כדי להישאר בחיים, לשרוד.
מעולם לא חשבתי שתהיה לי זוגיות מדהימה כל-כך, תומכת כל-כך ומושלמת כל-כך, כמו שיש לי עם איציק. אף פעם (ועדיין קצת לא) לא חשבתי שכל-כך הרבה אנשים יאהבו אותי, שיהיו בחיי אנשים רבים מספור שאני אוהבת אהבת נפש.
אל דאגה, אני מודה על כך מדי יום (מדי לילה, ליתר דיוק).
אבל עד גיל 30 לאבד את אמא, לאבד את השמיעה, את החיוך, את יכולת ההליכה ואת החלק הניכר מהתמיכה המשפחתית.. לזה לא ציפיתי. כל זה משפיע על חיי ועל הכיוון שהם לוקחים, ולכן גם קצת על השליטה שלי עצמי בעתיד שלי. זה מפחיד.
לנוכח כל המחשבות האלו, החלטתי להתחיל להתכונן לגיל 30 ולבחון מה השתנה בשלוש השנים האחרונות, שהיו השנים הכי חשוכות, אבל הכי מעצימות וקריטיות, בחיי, עד כה.
כמעט 3 שנים עברו מאז שאיבדתי את יכולת ההליכה, במקביל להקרנות למוח. למזלי, מייד לאחר שזיהיתי את הדיכאון שנפלתי אליו, לאחר הניתוח בעמוד השדרה שהעביר אותי לכסא הגלגלים, פניתי לעדית פאנק, שהכירה לי את גבי. ידעתי שאין סיכוי שאוכל לעבור את כל זה לבד. ידעתי שאני צריכה תמיכה ושאני צריכה להשתנות, יחד עם נסיבות חיי, שהתהפכו בן לילה.
ויחד התחלנו תהליך של שינוי וצמיחה.
גבי לימד ומלמד אותי המון, על עצמי, על החיים, על שמירה על אופטימיות, על מה חשוב בחיים ומה פחות. למדתי להכיר את עצמי, כדי שאוכל לדעת מה דורש שינוי.
למדתי שאני סובלת מגוף תפוס כבר 20 שנה, כי כילדה לא קיבלתי חום ואהבה, אז הקשחתי את השרירים בגופי ופיתחתי שריון. למדתי שקשה לי עם פרידות ושיש לי חרדת נטישה בגלל שאמא נפטרה בגיל צעיר.. למדתי המון בשנים האחרונות והתחלתי להשלים עם העבר שלי, כחלק מהתהליך הריפוי.
מה עוד אני מזהה בעצמי כיום, לעומת שירה של לפני שנתיים-שלוש?
- בשבועות האחרונים התחלתי להתלונן, לפרוק, לבקש תמיכה רק לשם התמיכה, בלי עצות. אולי קשה להבין את גודל המהפכה (דמעות...), אבל 30 שנה לא הרשיתי לעצמי להיות כלום מלבד אופטימיות ושמחה, גם אם רק למראית עין. כי אם אני אתלונן, יחשבו שאני חלשה וכבר לא יאהבו אותי.
- שינוי קצת יותר ישן, אבל מהותי - אני כבר לא קיצונית, לא מתלהמת, יודעת לקבל ולכבד דעות אחרות, לפחות הרבה יותר מפעם.
- נרגעתי... בגלל כל הדברים שעברו ועוברים עלי, ובגלל אינספור המאבקים שאני נתונה בהם ושעוד מחכים לי, למדתי לדחות סיפוקים, לא להיות לחוצה, להבין קצת יותר טוב מה חשוב בחיים, על מה שווה להתעכב ועל מה לא. כחלק מזה, אני גם הרבה פחות נעלבת או נפגעת - מעדיפה קודם לחשוב מה היו כוונותיו של הצד השני. אני הרבה יותר פתוחה לביקורת כלפי. גם אם אני לא מסכימה איתה, אני יותר פתוחה לשמוע אותה, ואולי גם לבדוק את עצמי, למקרה שהיא נכונה.
- למדתי לאהוב את עצמי קצת, ובזה עזרו לא רק החברים, כי אם גם הבלוג.. למדתי להודות שאולי בכל זאת כן יש לי חשיבות, ולכן גם התחלתי לעמוד על שלי בעבודה וגיליתי שהשד האסרטיבי אינו נורא כל-כך.
- התחלתי לאחרונה לדבר על דברים שמעולם לא העזתי לדבר עליהם, כמו המוות של חברה שלי מ-NF2 והחרדות והחור השחור שבעקבותיו... המועקה שבחזה קטנה יותר ולוחצת פחות, וההרגשה של לבד בעולם, עם המחשבות והזכרונות שלי, נעלמת לאט לאט.
אני יכולה להגיד שאני מגיעה לגיל 30 כאדם שאני יכולה להיות גאה בו.
יש לפניי עוד כל-כך הרבה מאבקים, גם כאלו שצצים מדי יום.. זה מייאש לפעמים, אבל בזכות השינויים שאני עוברת, אני מאמינה (מנה בכל כוחי להאמין בכך כל הזמן) שאני אוכל להם, שיהיה טוב, שאני נאהבת וראויה.
נותר לי רק לקוות שהמגמה הזו של שיפור עצמי תימשך, כי אני באמת רוצה להיות אדם טוב יותר.
כשהתלמיד מוכן ללמוד, המורה מופיע. המשפט הזה הוא אחד הדברים היותר נכונים ששמעתי לאחרונה. אני רוצה להודות גם לחבורת בנות מיוחדת, שמלווה אותי ונותנת לי כוח, לכל החברים, לקוראי הבלוג וסתם לכל מי שרוצה בטובתי.
מתנצלת על ההשתפכות. אין ספק שזה יקרה שוב 
ולנושא אחר לגמרי – יום שבת, 21:00, נמל ת"א, ישראלים למען קונגו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
