אני עדיין בהיי, אבל אני חייבת לכתוב.. אז אנסה לתמצת לנקודות.
* אתמול בלילה היינו בהופעה של שלום חנוך (|אייקון השתחוויה|) במועדון קמלוט בהרצליה. בעל המועדון הוא עמי אבן, שהזמין אותנו במיוחד. עמי הוא אחד האנשים היותר מקסימים ומופלאים שזכיתי להכיר והוא גם אחד האנשים היותר קרובים אלי, בין אם הוא מודע לזה ובין אם לאו (ועכשיו בטוח כן!). ביקשתי רשות להזכירו בשם, כי הוא אדם צנוע מאד ופחדתי שלא ירצה, ולכן גם לא הזכרתי את שמו עד כה.. נדמה לי שאחד היתרונות שבלהיות במאבק על חייך/בריאותך הוא שאת מבינה שדברים כגון נימוס ונעים/לא נעים לא ממש חשובים, בייחוד כשמדובר בהענקת מחמאות ושבחים.
* ישבנו, אנחנו ועוד 4 חברים (שיזכו למצוות, אחד אחד) ליד המטבח, אך גם ליד הדלת ממנה יוצא ונכנס האמן. אם כן, אכלנו ופטפטנו (החל ממחירי נדל"ן בת"א ועד לטיפול בפליטי דרפור) וכשהמלצרים החלו לפנות את השולחנות והאורות התעמעמו, כולנו הבנו ששלום בדרכו החוצה. אם כן, כל הקהל בקמלוט הביט לעבר הדלת.. שלום יצא.. אלא שלפני שהוא עלה לבמה, הוא שם לב לי, אחז את ראשי והדביק לי נשיקה עסיסית! יחאוו!! בבת אחת היי למושא הקנאה של כולם. כבוד!
* ההופעה עצמה הייתה מהממת.. וסף סוף יצא לי לראותו מכיר בכך ש"קח לך אישה" הוא שיר.. אפעס.. די שוביניסטי. "הייתי צעיר כשכתבתי אותו ועכשיו אני מבין אחרת" ועודד את כולנו לשיר "קחי לך איש" 
* הוא שר גם את "אגדת דשא" ו"תפסתי ראש על הבר".. ואני בכיתי כהרגלי ב"נגד הרוח", אך גם ב"את מביא הכל לידי דמעות".
* כשהוא סיים, הוא שוב עצר לידנו וביקש שנבוא להגיד שלום. אז חיכינו שהאולם יתרוקן ואמרו לנו שיקראו לנו להכנס. אלא שברגע הזה, החברים שלנו (ישתבח שמם) רצו לעזוב, כי הם הרגישו לא נעים להיכנס 6 אנשים בבת אחת, בעיקר כשרק אותי הוא רצה לראות ידה ידה ידה. ואני דפקתי על השולחן והכרחתי אותם להשאר.. רציתי שיכירו את שלום. וטוב שעשית יזאת, כי לפתע נפתחה הדלת והוא יצא.. ושוב נשיקות ודרישות בשלומי ופטפוטים עם החברים ובקשה שאני אשמור על עצמי... איזה איש. כפרעליו!
החוויות האלו באמצע מאבק עיקש ומתיש להחלמה הן שנותנות כוח והופכות הכל לשווה.
ואיזה כיף שגם דרך הבלוג אני יכולה להגיד לאנשים כמה שאני אוהבת אותם ואיזה תפקיד ענק הם ממלאים בחיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
