חזרתי אתמול מניתוח בעמוד השדרה. כן, שוב. לא עדכנתי כאן, גם ובעיקר כי... ובכן.. זה כבר משעמם ונמאס אפילו עליי.
גם מפני שהפעם זה היה קשה יותר. הניתוח עצמו היה קשה מאד והסיכונים שהתריעו מפניהם לפני הניתוח היו קשים לעיכול ומבעיתים, משום שהפעם הגידול היה ענק ומיקם את עצמו בחוליה בגובה D2, שזו... איך אני אסביר – החולייה הבערך ראשונה שמתחילה כשנגמר הצוואר ומתחיל הגב. כלומר, מקום מאד מרכזי ומסוכן.
קשה גם כי חשבנו שדי. לא סיפרתי כאן, אבל אחרי שהרופאים המנתחים ראו את הדמיות של כל הגוף, הם אמרו שיותר אין להם פתרון כירורגי עבורי, שהמצב שלי מאד נדיר וקשה. אז הלכנו על הקרנות, בהתחלה לת*ת, וחשבנו שאחר כך לעוד מקומות, לא ניתוחים יותר. אז היינו מופתעים ומפוחדים.
גם הניתוח עצמו היה קשה, מסתבר. מייד בהתחלה ירד לי דם מהאף בסיטונות, אז הזעיקו מנתח אף אוזן גרון והחדירו לי ספוג ארוך מהאף עד לתוככי הגרון. אחר כך פתחו אותי וגילו שהגידול הוא מסוג אחר ומפותל יותר מהגידולים הרגילים של המחלה...
אבל אני כאן, יושבת בחדרי וכותבת לכם, 4 ימים אחרי ניתוח קשה, אז ניצחתי.
מכיוון שבכל זאת אני קצת חולה ולא במיטבי, אני מפסיקה לפרט וממשיכה בנקודות, ברשותכם.
* השתחררתי רק אתמול, 3 לילות אחרי הניתוח, ולא ביום שבת, 2 לילות אחרי הניתוח,כהרגלי בקודש. וזה כי ביום שבת היו רק מתמחים ולא רופאים, אז הם פחדו לשחרר אותי, למרות שניסיתי את כל הטריקים שאני מכירה (להתחנן, לבכות, לצעוק, לדרוש באסרטיביות, להציע שוחד). החברים והמשפחה היו בהלם, כי בד"כ כן נכנעים לדרישותיי. איך נפלו גיבורים.
* תמיד לפני ניתוחים גדולים, כשאני פוחדת והרופאים מפחידים אותי, אני נזכרת שאני תמיד תמיד מכה את התחזיות שלהם ומפתיעה אותם. אבל אז, צץ לו הקול הרשע שבמוחי ומזהיר אותי שאולי כל הצ'אנסים שלי בוזבזו...
* אני לא אוהבת שבאים לבקר בבית חולים, כי אני לא יכולה לארח... לא לצחוק. אבל בא אבא שלי (וכצפוי, היו ריבים) ואבא 2 (שהביא עוגיות טעימות, או כך לפחות איציק טוען, כי הוא סיים הכל לפני ש"עברתי למוצקים"..) ודודים שלי ובנות דוד שלי (שהפריעו לי באמצע טופ מודל, אבל אני סולחת, כי היס מקס הקליט לי וגם כי אני אדם די סלחן במהותו).. והכי הכי – סבא, שבא כל יום. גם עכשיו.
* כשהתעוררתי מהניתוח, בחדר התאוששות, היו לי, כמובן, כאבים בלתי נסבלים. אז לראשונה, נתנו לי מורפיום. אחיי ואחיותיי היקרים - זו הרגשה שאי אפשר לתאר. כמו מעוף קליל ונחיתה על ענן קטיפתי ורך והכל ורוד ומהמם. מאותו רגע, כל פעם שכאב לי, ביקשתי מורפיום, אבל נותנים רק פעם אחת ואני עדיין חולמת על ההרגשה הזו. לא – אני לא מעודדת צריכת סמים. ואם אתם מדמיינים אותי עוד 10 שנים שוכבת ערומה בתעלת ביוב עם מזרקים משומשים מסביבי, הסירו דאגה מלבכם. אין לי אישיות התמכרותית. אין לי מושג למה, כי בכל הפאקים האחרים כן זכיתי...
* עוד לא יצא לי לבלות יום שבת בבית חולים והקונספט הדיר שינה מעיני במשך שבוע לפני הניתוח. החלטתי לזרום (מילה מתועבת, הא?) ולא להסתכל בשעון. בבוקר, אבא שלי הביא את סוניה לביקור והיא התרגשה והשתוללה על הדשא (היא זונת צומי כמו אמא שלה. אני מודה בהכנעה.) ואחר כך באו דודים שלי לבקר. בצהריים ירדנו למרפסת שטופת השמש שליד הלובי ומצאנו משפחות גדולות שבאו לבקר את יקיריהן ועשו חפלה.. רק אנחנו היינו לבד ופיצחנו גרעינים. היה קצת עצוב, אבל השמש היטיבה איתי. כשהתקרר קצת, נכנסנו פנימה וישבנו בלובי. איציק קרא עיתון ואילו אני ישבתי ובהיתי בהולכים ושבים. המון ילדים שבאו לבקר, הרבה משפחות שישבו במעגל וצחקו והרבה הרבה חסידים עם כובע פרווה מצחיק וכאלה עם סתם כובע שחור. וכל הזמן הזה כאב לי מאד, אבל היה לי חשוב להשאר ולהרגיש חלק מהציוויליזציה. אחר הצהריים בנות הדוד שלי הגיעו וישבנו בלובי וריכלנו המון המון... במהרה הגיע הערב, שהביא עימו את השרדות (הפרק הכי מגעיל אבר! עין של שור!! חזוס הקדוש!!).
* בהזדמנות זו, אני רוצה להמליץ. בחום על הספר "פרחים לגברת האריס". החברים הנהדרים בעבודה קנו לי אותו והוא כל כך מקסים ומשאיר אותך עם תחושה אופטימית ורצון לחבק את כל העולם.
* אז עכשיו אני בבית. מארחת חברים ומשפחה אהובים, גולשת קצת, קוראת קצת, בוהה בטראש האיכותי שהיס מקס הקליט לי ברוב חכמתו, וביתר הזמן.. מתפללת לאלוהימה שלא יהיה לי אפצ'י, כי זה כל כך כואב! וגם שהחזה שלי לא נראה נפול מדי, כי אין סיכוי בעולם שאני אפילו מנסה ללבוש חזייה.
זהו בערך. אל תכתבו לי כמה אני גיבורה וחזקה וכו'. בבקשה. אני יודעת שאתם חושבים כך ואוהבת אתכם (גם) מהסיבה הזו, אבל תחזיקו את הסוסים שלכם. אף אחד לא יכול עדיין לנוח על זרי דפנה (בין כשרונותיי הרבים, אני משתמשת בהרבה יותר מדי קלישאות)..זו רק התחלתו של הטיפול. אבל אם בקלישאות עסקינן, אז – גם מסע של לף מילין מתחיל בצעד אחד קטן.
טו בשבט שמח 
Queen - we are the champions
I've paid my dues
- Time after time
- I've done my sentence
But committed no crime
- And bad mistakes I've made a few
I've had my share of sand kicked in my face
- But I've come through
We are the champions - my friends
And we'll keep on fighting - till the end
- We are the champions - We are the champions
No time for losers 'Cause we are the champions
- of the world
-
I've taken my bows And my curtain calls
- You brought me fame and fortuen and everything that goes with it
- I thank you all
- But it's been no bed of roses
No pleasure cruise -
I consider it a challenge before the whole human race -
And I ain't gonna lose
- We are the champions - my friends
And we'll keep on fighting - till the end
- We are the champions - We are the champions
No time for losers 'Cause we are the champions
- of the world -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
