כבר שבוע שאני בבית. אני מנסה להחלים ונראה לי שאני גם מצליחה, כי המצב משתפר, אבל עדיין כואב ואני עדיין לא ישנה בלילות.
זה אירוני, שהכי כואב לי כשאני שוכבת. הרי אני אמורה להחלים, כלומר לתת לגוף לנוח.. הכי אירוני זה שיש לי 3 סוגי כאבים, כשהחמור ביותר הוא זה שבכלל לא נובע מהגידול שהוציאו, או מהגידולים שעוד לא. כשניתוח אותי, מתחו את הגוף שלי והצמידו אותו לשולחן הניתוחים עם סוג של מסמרים רפואיים, או משהו כזה. וככה הייתי 5+ שעות, ומהמתיחה הזו יש לי כאבי תופת בגב ובזרועות.
אני נושמת הרבה יותר טוב, ממש כאילו (למרות שזה באמת) הוציאו גוש שסתם לי את דרכי הנשימה. כל פעם שכואב מאד ואני רוצה לצרוח ולברוח, אני לוקחת נשימה עמוקה ונזכרת כמה קשה היה לי לעשות את זה לפני כן. ואני נזכרת גם ברופא ריאות מביה"ח, שאמר לי לפני כשנה ששום דבר לא יעזור לנשימה שלי . EVER. וזה כיף.. אני אוהבת להתגבר על התחזיות/דיאגנוזות של רופאים. אולי בביקור הבא שלי בביה"ח, אני אקפוץ למשרד שלו ואנשום לו בפנים...
הימים עוברים באיזי, יחסית. קשקושים עם חברות יקרות במסנג'ר, ביקורים מרחיבי-לב, קצת ספרים והרבה יס מקס - הם שמרכיבים את היום שלי עד לשובו של איציק מהעבודה.
וכואב. מאד.. אני לוקחת כ-14 כדורים ביום, אז רוב הזמן אני תחת השפעה - הן של הכדורים והן של מחסור בשעות שינה, אבל this too shall pass. אני מתורגלת מדי בכדי לתת לזה לשבור את רוחי.
ביום שלישי הקרוב מוציאים תפרים. שבוע אח"כ מתחילים פיזיו' וגם מקבלים החלטות לגבי המשך הדרך (כנראה הקרנות לאיזור הצוואר)... אני לא פוחדת. אני מוכנה לכל הקרבות והמאבקים שמצפים לי.. ואני יודעת שאני אצא מהם כשידי על העליונה. איך אני יודעת? אני פשוט יודעת. עניין של בחירה ואמונה.
הכי חסר לי שיחבקו אותי ויגידו לי שהכל יהיה בסדר. לדעתי, זה חסר לי מגיל 10, מאז שאין אמא. איציק טוען שעברתי את הגיל ושאני לא צריכה לרצות את זה כ"כ... אני לא חושבת שאי-פעם מפסיקים להזדקק לבטחון ונחמה שבחיבוק של הורה.
הכי חסר לי #2 - מישהו לדבר איתו, שגם עבר את זה.. את "היה לי ניתוח וכמעט מתי, אבל בסוף לא ואני חושב/ת שהשתניתי וכולם מסביב נשארו אותו דבר". כזה מישהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
