אנשים סביבי נדהמים שעוד לא חזרתי לעבודה, שעוד כואב לי, שאני לא מתכוננת למרתון ת"א.
זה לא מרגיז אותי, כי אלו זוטות, וגם כי אני יודעת שזה באשמתי. הרי כמעט כל שיחה שכזו מתחילה ב"כמו שאני מכיר/ה אותך, את בטח כבר..". כן, אני מחלימה במהירות-על וחוזרת לסוג של שגרה מהר מאד, הרבה יותר מהאדם הסביר, אבל הפעם לא. כי הפעם זה היה ניתוח קשה מאי-פעם, כי הפעם זה לא ניתוח אחד ודי.. יש עוד הרבה בעיות.
והרופאים? דווקא אצלם אני מוצאת נחמה וליטופי אגו. הם מאד מופתעים לטובה מהשיפור המהותי והמהיר שחל במצבי.
לפני שבוע נודע לי ששני רופאים (המנתח והנוירולוג) נלחמו בשן ועין כדי לבצע את הניתוח הזה, כי הוא מסוכן, כי כולם פחדו מהתוצאות, ממה שיכול לקרות.. אתמול, הנוירולוג המצויין שלי, ד"ר ברנד (שגם נתן לי זר פרחים!), אמר "כולם אמרו שאין יותר מה לעשות. כשהם יראו את השיפור, הם כבר לא יהיו כ"כ פחדנים".
הוא גם דחק בי להתחיל שיקום כבר ביום א' הקרוב, ולכן אני נפגשת עם מנהל המחלקה השיקומית, שימליץ על תכנית אופטימלית (פיזיותרפיה, הידרותרפיה). שוב חוזר הניגון.....
יחד עם זאת, אני נפעמת בכל פעם (נדירה) שאני פוגשת רופא שמאמין בי. וזה רופא מהסוג שהרב פירר מתקשר אליו כדי להתייעץ. כבוד!
וכן, אי אפשר בלי חדשות הורסות שמחות. שאלתי אותו למה אצבעות הידיים שלי עקומות ומדוע אני לא יכולה ליישר אותן. "זה נובע מדלקת עצבית. אין לנו פתרון יעיל לזה". כלומר, תצטרכי לחיות עם זה 
מהמם אותי שאנשים פתאום מבינים אותי (הכל יחסי, כמובן). בשנים האחרונות, על כל דבר נאלצתי לחזור כמה וכמה פעמים, או לוותר מראש על אמירתו. לפני שהייתי פותחת את הפה, היה מתחיל דיון שלם שלי עם עצמי, שלעיתים היה מתדרדר לכדי וויכוח של ממש, סביב השאלה האם דבר מה שווה את המאמץ שכרוך באמירתו, או לא.
ההרגל הזה כל כך מושרש, שאני עדיין המומה בכל פעם שאני אוזרת אומץ להגיד משהו והאדם שמולי מבין אותי מייד. וזה נעים. נעים כשחברים חוזרים ואומרים שהקול שלי נהיה צלול וברור.. נעים לי לראות שהמצב שלי לא רק הולך ומתדרדר, שאני לא נובלת, אלא שכנגד כל הסיכויים, כן יש שיפורים משמעותיים, ודווקא במשהו שחשבנו (שאמרו לנו) שלעולם לא ישתפר.
כיף ומחזק להיווכח שהאמונה והאופטימיות והלחימה כן נושאות פירות. מקווה שמישהו יוכל ללמוד מזה.
השבוע אורתופד של סבא שלי הסתכל על צילומי הרנטגן שלו וקבע שלא רק שיש לו עצמות חזקות, אלא שהברכיים שלו הן כמו של ילד בן 13! כבוד! כשהוא היה אצלנו אתמול, ולפני שדיברנו על הבחירות בארה"ב*, אמרתי לו שאני מאמינה שהוא ירקוד בחתונת הזהב שלי ושל איציק.
אתמול לא היו כתוביות בהישרדות. כתבתי להם מייל זועם, ואולי קצת בוטה מדי. נראה מה יענו. בינתיים, הישרדות-סין עושה את העבודה.
* תקראו לי טיפשה, אבל בחיים, גם אם אחיה עד גיל 200, לא אצליח להבין את שיטת הבחירות בארה"ב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
